הסיפור שלנו עם הבן הקטן שלי הסתיים בכך, שאני מרגיש שקיבלתי את הבן שלי בחזרה במתנה. הוא פשוט מקסים ברמות. הוא תמיד היה מקסים, אבל עכשיו, הלב שלו שתמיד היה בגודל של המזרח התיכון, ניכר בכל צעד ושעל. אני מתגמל אותו בענק, ומשקיע בו את הנשמה, וכל ישראל שמחים וצוהלים.
היום התקשרה אלי מישהי שהכרתי מגיידייט, ואמרה שהיא עוברת בסביבה ושאלה אם אפשר לקפוץ לשתות קפה. אמרתי לה שבשמחה. בדיוק בישורת האחרונה שאני יוצא להביא אותה מהמכונית הביתה, מופיע מאסטר ערן. מין פגישה משולשת כזו. סיפרתי לה על בדסם, שלא שמעה עליו מעולם. תוך כדי שיחה מסתבר לכולם שהיא יותר בדסמית ממני. נראית טוב, בת 40, ואחרי ים של פגישות שלא יצא מהן כלום, עושה את הרושם שלגמרי יש מצב. זו מישהי שאהיה גאה להיות איתה.
בדיוק סיפרתי למישהי בשיחת טלפון מענגת, שכנראה היא תחילתה של ידידות מופלאה, ששכחתי את כל התהליך של איך להתחיל עם מישהי. שאני חלוד לגמרי. אני כבר פשוט שכחתי איך זה הולך בכלל. ובדיוק באה זאתי, משומקום, ללא שום ציפיות מצידי, ככה על הדרך, ישר מצאה חן בעיני.
בנוגע למציאת העבודה, קיבלתי כמה שיחות, שעושה רושם שהכל עומד להפתר. השמים נפתחים.
נפתולות דרכי הגורל.
דבש, הכל דבש.
לפני 14 שנים. 1 בנובמבר 2010 בשעה 21:55
