הנוף בסוואנה שלי

המטוס הראשון שהציג יחס דחף משקל של יותר מ- 1:1 היה ההארייר שידע להמריא אנכית על ידי הפניה של דחף מנועיו כלפי מטה, ויחס דחף משקל של יותר מ- 1:1. יותר מאוחר בהרבה הגיע ה- F15 שהציג יחס דחף משקל של 2:1, שבעברית אומר שהוא יכול תוך כדי טיסה להאיץ אנכית כלפי מעלה ושהדחף שלו יודע לתת פי שניים ממשקלו למרות היותו מטוס שנחשב מאד כבד.

***

אני עכשיו מרגיש ביחס דחף משקל של יותר מ- 10:1 מאיץ אנכית כלפי מעלה, וכל זה היישר מתוך הבוץ שבו שקעתי קודם לכן. אני מתעצם, כל יום, כל פעם יותר מהר, עם הרבה יותר תאוצה.

חזרתי מטיול עם צופי וסלוצקי, השמים בהירים, האוויר צלול, וענן תועה מפזז לו בשלווה בשמיים, בקושי מסתיר כוכב עלום. שמיים זרועי כוכבים, והשמים פתוחים לרווחה, תרתי משמע.

אני כבר מוכן, אליה, המיועדת. לאה גולדברג היטיבה לכתוב וסרנגה היטיב לשיר, ממני (בהרבה) על זאתי.

לאור הלינק שגם צירף, החלפתי את הלינק לשיר לביצוע הפשוט מדהים של סרנגה ואני מוסיף כאן תגובה מהטוקבקים שמה.


תגובה של מישהי מהטוקבקים שמה:
ביצוע מדהים לשיר של לאה גולדברג. השיר נכתב על מאורעות מלחמת העולם השניה, ובעיני לראות את האישה המבוגרת בשדה היה מאד מרגש והמחיש בעצם את הרעיון של השיר- היא זכתה לדרוך עוד בשדה ברגליים יחפות, לא נצרבת בלהט השריפות, הדרכים מלאות האימה והדם.
השואה נגמרה ואפשר לחזור לחיים הפשוטים, לגעת ומותר לאהוב...


את תלכי בשדה, סרנגה, מילים: לאה גולדברג, לחן: חיים ברקני.

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

את תלכי בשדה לבדך...


[url]