ממחזר פוסט שלי מפעם, במיוחד בשבילך, אור-נע, שלא מבינה עדיין.
יש משהו אצילי בסוסות האלה, סוסות מוסטאנג אצילות של חופש, לא משנה מה תעשה להן, הן תמיד יפסעו עם ראש מורם. שום דבר, אבל שום דבר לא יגרום להן להרכין את הראש. הן נולדו לחופש, והן לא אוכלות חרא מאף אחד. יש בהן עוצמה כזו, בשרירי הרגליים, בתנועות הראש והנפות הרעמה, וובמיוחד במשהו שיש להן שם בעיניים, מביטות בך ישר, מישירות אליך מבט עם עוצמה פנימית עמוקה. יש להן צהלה כזו, כשמשהו לא מוצא חן בעיניהן, ולרכב עליהן, שומו שמיים והאזיני ארץ, זה רק אם מצאת חן בעיניהן ממש, ורק הן אלה שבוחרות לתת לך לרכב עליהן, ומתי בדיוק זה יקרה. אתה עשוי לחשוב שיש לך בחירה שם, באילוף, אבל זו רק הנארקיסיסטיות שלך שמדברת מגרונך. הן אלה שבוחרות, אתה אולי במקרה הטוב, מצליח לרכוש את אמונן, ובכך מביא את עצמך למקום שהן יעניקו לך את הזכות הגדולה בכך שיתנו לך לרכב עליהן. סוסות כאלה לעולם לא יהיו בדיוק כמו שאתה רוצה, הן יהיו מה שהן, מה שהן בוחרות. כן, הן בוחרות ולא אתה. יש לך יכולת לבקש דברים שם, אבל הן אלה שמחליטות מה לתת ומה לא. הן אלה שקובעות בעצם, מה תקבל מהן, מתי תרכב עליהן, וגם מתי לא. אבל כשאתה מגיע למקום של קירבה עם סוסת מוסטאנג אצילית שכזו, כשהיא מתמסרת אליך, יש בה משהו שלא ידמה לאף אחת אחרת. יש שם איכות צרופה, שההנאה מלרכב על סוסה כזו כשהיא נענית לך, זה משהו שמותיר את נשמתך סוערת, ואת ליבך מפרפר.
ככה אני אוהב את הסאביות שלי, כך בדיוק ולא אחרת.
פרסמתי גם בפורום הבנים על הבנות, כמדומני שפעם ראשונה שאני מפרסם שם שירשור. לשירשור.
לפני 13 שנים. 21 בפברואר 2011 בשעה 6:50