שמונה בערב, הגעתי הביתה מהעבודה. הטקס היומי שלי די קבוע, מכניס את החתולים הביתה, סוגר את הדלת למרפסת, נותן אוכל לחיות, מוזג לי שוט של עראק, כוס של 7Up, עולה לחדר השינה, מחליף לטריינינג ומתיישב ליד המחשב לקרוא קצת. אחרי קצת זמן במחשב, אני יורד לי לסלון, מדליק טלוויזיה, ממלא שוב את השוט של העראק, ומשוחח בטלפון עם חברים. מתעניין במה שקורה להם, מתעדכן בחדשות, ומספר מה קורה לי. האמת שלא קורה לי הרבה, היות והשיגרה הזו, ממלאה את יומי, (ולא רק בגין זה). יש ערבים שאני מזמין חברים, או חברות, או גם וגם, ואנחנו עושים ערב נעים ביחד. הרבה יותר כיף ככה מלשבת לבד בחושך.
בימים האחרונים יצא לי לחשוב שסדר יומי לאחרונה לא מותיר לי זמן לחפש לי בת זוג. זו חברה שהעירה את תשומת ליבי לעובדה שאני לא עושה מספיק מאמצי חיפוש. היא שאלה אותי למה אני לא הולך למסיבות של הקהילה, שהרי שם זה מקום שאפשר להכיר בו. עניתי לה, שללכת למסיבות האלה, לא עובד אצלי, למרות שבהרבה מקרים אני הולך למסיבות ומשתעשע עם סאביות מזדמנות, וכמובן מתענג עם החברים שלי, שהרי אנחנו תמיד באים בהרכב מלא. אבל זה לא זה, בחיי שניסיתי, אבל זה לא מקום בשבילי למצוא בו. אני טיפוס אחר, אני מתנהל אחרת, אני כותב קצת לבלוג שלי, (גם זה לאחרונה לא ממש), קורא בלוגים, מגיב אפילו מעט, לפעמים כותב קצת בפורומים, אבל הסצינה של כל מיני במועדונים, זה לא אני. אני יותר טיפוס של פליי פארטי מצומצמים בבית, והכי שווה שזה אצלי בבית כמובן, או מקסימום במרפסת.
בימים האחרונים שיניתי קצת את סדר יומי, והתחלתי משקיע בהכרויות, גיידייט, הכלוב, ואפילו דרך חברים. אני משקיע בזה תשומות זמן, ועוסק בזה. זה מחייב הרבה אנרגיות, וכמובן רבות הכשלונות על ההצלחות, כרגע המאזן עומד על 100% כשלונות. אבל יש לי תקווה, יש לי אנרגיות, ואני משקיע אותן במציאת בת זוג. מישהי שתכסה אותי בשמיכה בלילה, ותעשה לי נעימי כשארצה, שתדאג לי ותאהב אותי. ואותה אחת, וואללה, אני אעשה ממנה מלכה של כל העולם. יש לי את זה.
יצא לי לשוחח עם אותה חברה, והיא סיפרה לי לדוגמא, כמה היא גאה על איזו סאבית שהיתה לה, שהיא לקחה אותה באיזו נקודה בחיים, והרימה אותה לשמיים. היא הגיעה ככה, ואחרי מערכת היחסים איתה, היא נהייתה ככה, והככה הזה, פשוט מדהים ברמות. יש למאסטרים כוח, לעשות שהנשלטים שלהם, יעלו ויטפסו ויהיו הרבה יותר ממה שהם היו. אני מתחבר מאד למקום הזה, שהרי גם אני עשיתי את זה להרבה.
האמת שיש איזה מקרה אחד, משמעותי, שכשאני מתבונן בתוצאה הסופית, שאני לא מתענג מי יודע כמה על זרי הדפנה, שהרי התוצאות לא משהו בכלל. אבל לאורך תקופה מסויימת, כשהכל היה טוב, הייתי גאה מאד ואפילו מתענג על ההשגים של שנינו כצוות.
זה ברור כשמש שזה לא המאסטר שעושה את העבודה, שהרי יש גבול כמה אפשר לדרוש ממאסטרים שיעבדו, זה הרי הסאבית עושה את הרוב (לא באמת). זו היא שמצליחה, זו היא שמתאמצת, זו היא שמעלה את עצמה ממקום א למקום ב, שהוא הרבה יותר טוב עבורה. אבל אין לזלזל בתרומה של המאסטר, שהרי יש לו את הכח להניע לעשייה הזו, לכוון, להיות שמה, לתת את הנשמה. ושמה לא לגמרי ברור, לדעתי לפחות, מי שולט ומי נשלט, שהרי יש שם נתינה משני הצדדים, והיא עצומה ורבה. זו מחוייבות כזו ליחסים עמוקים, שבהם כל אחד מביא את נשמתו עירומה, ונותן בלי חשבונות, את כל מה שיש לו לתת, וזה המון.
אין מקום של עונג צרוף יותר מלראות את מה ששלך (או מה שאתה שלו), צומח וגדל ומתעצם ומגיע למקום שאתה גאה בו עד כלות. זה מקום של קודש הקודשים, וכשזה טוב זה תמיד הדדי, ותמיד מעצים, את שני הצדדים באופן כל כך עצום ורב, שפשוט אין על זה. זה ממלא את ליבי אושר עד להתפקע, ולא רק את ליבי. ראיתי חברים במקום הזה, ואפילו הצלחתי לראות את עצמי. פשוט אין על זה, כשזה טוב, זה אושר צרוף, זה בדסם זה, זה הכי שיש בעולם.
טוב נו, למרות שאני יכול להמשיך מלא בנושא הזה, אפסיק, שהרי חפרתי מספיק.
אהבה בדסמית, זה הכח הכי גדול שפגשתי בחיים. הוא יכול להזיז הרים לקצה השני של הגלקסיה השלישית מאיתנו, בקלי קלות.
אני רוצה כזו.
אני מוכן.
אני בפוקוס.
לפני 13 שנים. 8 במרץ 2011 בשעה 19:07