הנוף בסוואנה שלי

הגיע יום חמישי, הסתיים לו שבוע עבודה, ומבטי מכוון לאופק, למה שיקרה, למה שאני רוצה שיקרה.

בעבודה, לאור ההצלחה הגדולה במבחנים של המערכת שלי, ולא רק, קודמתי לתפקיד מאד בכיר. במסגרת זו, הוטלו עלי ערמות של פרוייקטים שאפתניים, שבעשייתם שותפים רוב עובדי החברה. יש שם שאלות של סמכות, של אחריות, של הגדרת תפקיד, של היררכיה, שאלות סטנדרטיות בבדסם, שאני לוקח אותם בהליכה. לקחתי ביד רמה, כמו שאני יודע, אירגנתי את כל הגדרות תחומי האחריות והמטלות הנדרשות מכל אחד, זה הרי בדסם זה, ושמה אני מרגיש בבית. יש בזה אלמנט של פוליגמיה, שהרי יש מלא אנשים שצריכים לעשות מה שאני רוצה. לא כולם רוצים לעשות מה שאני רוצה, לא כולם מסכימים בכלל, אבל זה הרי בדיוק כמו סאביות, גם הן צריכות להבין שיש שם מישהו שאומר להן מה לעשות ולקבל את זה. יש שם אנשים שזקוקים לליטוף, לבמה, ולכל מיני דברים. יש שם בהקשבה הבדסמית משהו, שיודע לקרוא מה צריך זה שעומד מולך, ואני יודע, ונותן לכולם את מה שהם צריכים, בכדי לקבל את מה שאני רוצה ואני מקבל כמובן. פתאום נהיה סדר בחברה, יש מישהו שאומר מה הוא רוצה, ברור, וכולם נרתמים לעשות את זה, כמו שאני אוהב בעצם.

זה בדסם זה, במיטבו, רק חסרה טיפה שמה, המיניות. וזה אני רוצה לקבל במקום אחר, פה אולי. אבל השרלילה בצומת פרדסייה, ולא באה עדיין. זה בסדר גמור בכלל, שכנראה עדיין לא הגיע הזמן, אבל בחיי שאני מוכן, לקרוע לה את הצורה, לבקש מלא ולקבל. הזין שלי עומד, בהקבלה, לעובדה שאני באונות מלאה. יום חמישי היום והשבוע נגמר ואני מוכן לגמרי לקראת הערב, לקרוע לך את הצורה.

הופה הופה