לפני 13 שנים. 24 במאי 2011 בשעה 21:03
בני הבינוני יצא היום השכם בבוקר לטיול שנתי בצפון. בערב קיבלנו ממנו טלפון שהוא נפל במסלול הליכה, קיבל מכה בברך והוא לא יכול להמשיך בטיול. לאחר התייעצות קצרה, עזבתי את העבודה ונסעתי לקיבוץ דפנה (אחרי קרית שמונה) ואספתי אותו הביתה. ארבע שעות נסיעה, בן אחד מרוגש, אמא מרוגשת יותר ומה שהכי מפתיע שהקטן שלי התרגש עד לשד עצמותיו ונפעם מהעובדה שנסעתי לקצה המדינה שלנו, מליד החרמון, להביא אותו הביתה. הוא ניהל איתי שיחת טלפון ארוכה ואמר שהוא לא מבין למה הבינוני לא יכול ללכת לחברה טובה שלנו, שאנחנו מכירים באותו קיבוץ ולראות שם טלוויזיה את היומיים שנותרו. הוא אמר שזה נראה לו לא הגיוני לנסוע כל כך רחוק כדי שיהיה לאח שלו, למרות שהוא אח מקסים ואין מה לדבר, יותר נעים. הסברתי לו שלבטח עוד ניסע אמא שלו ואני לחלץ אותם ממקומות יותר אקזוטיים ורחוקים ברחבי העולם.
