הכרתי איזו מישהי בגיידייט, שאפילו עברנו לטלפון. היא כתבה שהיא שונאת קרוקס ואוהבת נעלי עקב. האמת שגם אני מאד אוהב נעלי עקב, אבל שהבחורות שאיתי נועלות אותן ולא אני, כך שעד לאותו הרגע הכל היה נראה לי בסדר גמור. כמובן שזה נושא מצויין לפתוח בו שיחה קולחת, שהרי אני רוב הזמן הולך עם קרוקס והרי אני מתקשה לפתוח שיחות קולחות עם נשים שאני לא מכיר. בתגובה לאמירה הנחרצת הזו שלי, היא שאלה בהשתאות אם אני ברצינות אומר שאני הולך עם קרוקס. עניתי לה שאני הולך לעבודה עם קרוקס וגם כמעט כל הזמן. בזה הרגע היא זרקה אותי בקול רעש גדול. אני שואל את עצמי, אם גבר שנועל קרוקס כי זה נוח לו, לא נחשב בן אדם וצריך לזרוק אותו ככה מבלי להתחשב ברגשותיו ?
העוזרת החדשה שלי החליטה שצריך להבריק את הרצפה עם פוליש וביקשה ממני לרכוש פוליש. היא גם ניסתה לתת תימוכין מדעיים למה זה חשוב. אמרתי לה ששמעתי את המילה הזו פעם, אבל אין לי מושג לאיזה חלק בסופר ללכת בכלל בכדי לרכוש מוצר כזה לרבות העובדה שאני לא יודע איך הוא נראה בכלל. נתתי לה כסף וביקשתי ממנה לחסוך ממני את המבוכה והטרחה ושתרכוש לי היא את כל מוצרי הניקוי, או השד יודע מה זה היה אוסף המילים שהשתמשה בהן לתאר מוצרים שאין לי בהם עניין כלל ועיקר.
הכל היה טוב ויפה והתנהל באופן חלק עד שפסעתי הביתה עם הקרוקס החדשים שרכשתי. איך שנכנסתי הביתה ידעתי שמשהו קרה פה. פתאום שמעתי פחח קחחח צצצחחח קראנק. כן כן, נעלי הקרוקס החדשות שלי, השמיעו קולות התחככות בפוליש של העוזרת שלי. אוי ואבוי. המזל הוא שהרצפה נקייה והיות ואני מורגל לפתור בעיות, פשוט הורדתי את נעלי המלך החדשות והלכתי יחף, שזה נחשב ואפילו כיף, בתנאי שהרצפה נקייה, כמו שאכן היה.
יש לי פנטזיה, שיש לי עוזרת כוסית שבאה לנקות עם חצאית מיני. בדיוק כשהיא נעמדת על סולם, עם מברשת האבק הזו עם הנוצות, אני מחזיק לה את הסולם והיא בתנועות חינניות מפדרת את האבק. אז זהו, שפה ושם עשיתי כבר את זו שהתמזל מזלי שתהייה העוזרת שלי וגם היא כוסית וגם אני מאד אוהב את המיני שלה ואפילו היא בלונדינית ממש. אבל העניין הכי מעניין פה בסיפור ובפוסט הזה בכלל הוא שהיא מכירה את הפנטזיה שלי ובכל פעם שואלת אותי מתי לבוא עם המיני כדי שאחזיק לה את הסולם בשעה שהיא מנקה את האבק. לאור העובדה שטרם נתתי לה אור ירוק על העניין החשוב הזה, נשאר עוד אבק וקורי עכביש בפינות החיבור של התקרה והקיר ואני מתרפק לי, מושך את הרגע לקראת החוויה המסעירה הזו שלי של הגשמת פנטזייה כה ארוכת שנים. לבזבז כזו פנטזיה וותיקה ככה במהירות מבלי להתכוונן אליה מספיק, נראה לי בגדר זילות פנטזיונרית בכלל.
בקיצור, סתם יום של חול. מה כבר אפשר לצפות מיום כזה שיהיה מסעיר כל כך, מתיימר להיות יום מיוחד ממש, כמו ימים אחרים שפגשתי.
לפני 12 שנים. 29 במאי 2011 בשעה 19:07
