הנוף בסוואנה שלי

יש מוצר כזה שנמכר בפיצוציות, סוכריות מוקפצות. שמים אותן בפה והן עושות כזו תחושה של עיקצוץ נעימי כזה, שהוא בעל ערך, באמת עושה נעים, אבל הוא לא הדבר האמיתי. אי אפשר להתבלבל בין הדבר האמיתי לסוכריות מוקפצות, שהרי הן הסיפור על האיש הירוק בכלל. אבל כשתרים אחרי סוכריות מוקפצות, לא ניתן למצוא את הדבר האמיתי, שהרי הקשב מוגבל מטבעו, שהרי לראות משהו שהוא בגדר לא סוכריות מוקפצות מחייב השקעה, רצינות וקשב כמובן.

ואני, וואללה, למרות שאני לא צדיק ידוע בסדום, אני רוצה אהבה, כזו ממש שתגיע לשחקים, שתיקח אותי למחוזות שכבר הייתי בהן, אבל עדיין, אשמח נורא. אז מה, אני לא לוקח סוכריות מוקפצות? בטח שכן. כולם לוקחים. ההבדל בעיני שאני קשוב נורא למשהו שהוא לא בגדר של סוכריה מוקפצת, יודע לזהות אותו מתשע מאות קילומטר כשהוא מגיע, (או שלא), בחיי אלוהים ספר התורה ואני יודע להיות יסודי שמה, ללמוד ולראות שעומדת מולי הדבר האמיתי ולא סוכריה מוקפצת.

יאללה בלאגן.