הנוף בסוואנה שלי

אני ממוקד ומתנהל היטב מול האירועים שהחיים מביאים אלי והאמינו לי, הם מביאים. איכשהו מוטיב הדרמה או הפארסה מתעקש לנסות לחזור לחיי ואכן מצליח במידת מה. אני מתנהל מולו ומנקה גורמים של דרמה, ביסודיות וביעילות. האירועים הללו הם כמעט בכל תחומי החיים. לא לגמרי מבין למה הגיעה האינפלציה הפתאומית הזו עכשיו, של אירועים כאלה. אולי זה מצב השוק העולמי, או אולי סידור הכוכבים בשמים, או השד יודע למה.

יש ספר של ג'יימס קלאוואל, בית האצילים. כל הספר הזה משובץ אירועים קאוטיים, הבאים בגלים בלתי פוסקים. הספר מתאר באור מקסים את יכולת האיש הזה להתנהל מול כל אותם אירועים קאוטיים ולשמור על קור רוח, חריצות, תבונה, רגישות וכמובן יכולות אסטרטגיות מרשימות.

ואני שואל את עצמי, האם זה צריך להיות ככה בכלל? שהחיים מזמנים לנו קשיים ובוחנים אותנו כל פעם מחדש על מידת היכולת שלנו להתמודד איתם. יש שאומרים שבעיקר מקשיים צומחים, או לחליפין, לך למקומות שקשה לך, כי דווקא שם יש לך הזדמנות לצמוח יותר.

למה לא שיהיה פשוט פשוט, בלי בעיות, בלי קשיים, בלי דרמות. למה צריך את זה בכלל?

אני יודע להתמודד עם כל אלו מצויין, איך אומרים עלי חברים, יש לי יכולת הכלה כמעט אינסופית. אני מכיל סיטואציות ואנשים על כל שגיונותיהם באופן מרשים ביותר. אני גם יודע להתמיר מקומות דרמטיים אצל אנשים מסביבי למקום שקט ורגוע בקלות רבה. אבל אני רוצה להזמין לעצמי קצת שלווה. עזבו אותי מכל הבלאגן הזה, לא רוצה, קישטה.

יאללה בלאגן, אבל לא כזה.