אפטר שוק, סיני, טיול, חוף ריק מאנשים לחלוטין. אני ועצמי יושבים שם אל מול הים במפגש המדהים בין המדבר, ההרים והים האדום (כחול). במפגש העוצמתי בין אני לעצמי. כמה וכמה פעמים במשך הטיול הזה בן שלושת הימים, עמדתי לקום ולברוח. לברוח מהלבד, מלהיות לבד עם עצמי, בלי מלא חברים מסביב. ממש בגדר וויפסנה. זה לא קל, לא פשוט, במיוחד עבורי. כל הקטע הזה של לנסוע בכל זאת, למרות כל הבלאגן שהיה, זה מפני שהרגשתי שזה חשוב עבורי, ממש חשוב. הטיול הזה היה עבורי מסע חשוב ורב עוצמה. אמנם כתוב: "היהפוך כושי עורו, נמר חברבורותיו". אבל אני מרגיש שחזרתי משם אחר, לפחות קצת אחר. עברתי שם שינוי שרק העתיד ידע לומר את מידת עומקו. יש הרבה סדנאות שמטלטלות, אבל ברוב המקרים, המתן מעט זמן ותראה את השפעת הסדנא נעלמת כאילו לא היתה. אני מאד מקווה שזה לא המקרה. אני מאד מקווה שישאר לי הרבה מהצ'יטה שחזר, שהרי אני אוהב אותו יותר, את הצ'יטה שחזר מסדנת וויפסנה בסיני.
לפני 13 שנים. 26 באוגוסט 2011 בשעה 6:42