אז ככה. את כניסתי ממש לעולם אמנם עשיתי לפני 5 שנים. אבל לפני חודש בדיוק פתחתי בהסתערותי על שוכני הכלוב. ואו אז, התחלתי לחוות סשנים מפה ומשם. אמנם באופן די אינטנסיבי, אבל בזמן די קצר. לא היו לי יחסים בתור נשלט, אז יכול לספר רק על אלו בתור שולט. עכשיו, הגעתי לצומת, ביחסיי עם עולם זה. וברצוני לשתף אתכם במסקנותיי מתקופה זו.
אז ככה, בקצרה, אני מוצא את עולם הסשנים והיחסים הבי די אס אמיים משול לארוחת יום שישי. אני מאד אוהב לבשל, ומבשל פעיל. אבל אני בנוי לארוחות יום שישי, לא לבישול יומיומי. בארוחות אלו, בתפישתי, משקיעים מאמץ מיוחד, באוכל גורמה. ואותו דבר בעולם הזה, לטעמי. סשן זה דבר מצוין, ומביא למקומות מדהימים ממש. אבל אפשר לעשות אותו בגדר, ארוחות יום שישי, ולא ביומיום. הוא כרוך במאמץ מיוחד, בתכנון, בהשקעה, ואכן מניב תוצאות מבורכות.
בניסיוני בעולם שלנו, יחסים בדסאמיים, כרוכים במאמץ רב. אבל מה, כל הזמן. לא רק ביום שישי. ופה טמונה הבעיה לדעתי.
יש אמנם שתי פאזות ביחסים כאלה: ההקמה, והשוטף. בהקמה אמנם נדרש מאמץ חריג, כמו בכל הקמה. אלא מה. ממה שאני פגשתי, גם השוטף טומן בחובו מאמצים חריגים, שהם בגדר ארוחת ערב שבת.
הנשלטות, ואני מתייחס פה, לאלה שאני פגשתי, כמובן, ולאו דווקא נשלטות שלי, זקוקות לתשומי בלתי פוסק, כל הזמן. הן זקוקות לזה ממש, ובאינטנסיביות יומיומית. שהרי הן עוברות תהליך מאד חשוב. שהרי הן מקריבות את עצמן, על מזבח הגבריות שלי. שלא יהיה לא ברור, אני אדם משקיע בנשים שלי. אבל בחיאת, יש לי גם חיים, יש לי גם עבודה. שחררו קצת. אז לא. לא משחררות. הן זקוקות לי ממש. הן עוברות תהליכים, ואני הרי המדריך שלהן. והן תקועות בכלל בלעדי. לא יכולות להמשיך. כאילו כל קיומן תלוי בי. ומי אני בכלל ? מי אני פה ? בתפישתן, אני מרכז העולם, הדום שלהם.
אז זהו, אני מצטער, אני לא. ובחיי שאני בוחר כאלה, בתור מכרות שלי, שהן, אישיות בפני עצמן, עוצמתיות מאד, חזקות. אבל מה, ברגע שהן נכנסות למשבצת הסאבית, הו הו הו, אני מרכז עולמן, והן לא יכולות רגע בלעדי.
כאילו מה נהייה ? רגע רגע פה. תירגעו. העולם עדיין עומד על תילו, ואני לא מרכז היקום פה. בכלל לא. ואפילו אני בשר ודם, ובעל חיים של עצמי, מעבר למסגרת הזו.
ושואל אני את עצמי, אולי זה בכלל אני שמחולל יחסים מוזרים כאלה. אולי הדוגמאות שפגשתי, של סאביות, יש בהן ייחוד מסוים, זר ושונה מהנורמה.
ביחסים ווניליים, מה שם קורה ? שם, יש הקמה גם, ומשקיעים בה הרבה. אבל אז נכנסים לשגרה, וחיים את החיים. ויש שם לכל אחד מאיתנו, חיים משל עצמו, ויש גם חלקים משותפים. אבל בת זוגי שתחייה, לא זקוקה לי חלילה בכדי לנשום. היא יכולה לנשום בעצמה.
אבל, אתם יודעים מה, לא. אני די משוכנע, שזה ככה פשוט. זה שם המשחק. פה, מקור המשיכה הסאבית לעולם הזה, הוא פשוט שיהיה מישהו שידאג לה, שייקח עליה אחריות.
ואתם יודעים מה, לא רוצה את המשחק הזה. משהו בו לא בסדר.
אני רוצה משחק אחר. משחק שבו הסאבית היא תותחית, ולא צריכה אותי בשביל לנשום. היא אמנם עוברת חוויות מאד חזקות, בעולם הזה, ואני כמובן אהיה שם בשבילה. גם אני עובר שם חוויות מאד חזקות. אבל היא, אדם עוצמתי, שלא זקוקה לי בשביל לנשום, היא זקוקה לי בתחום זמן מוגדר, שם היא קופצת מדרגות. ובהפסקות, היא לוקחת משם, וצועדת בעצמה, בגאון ובעוצמה.
לפני 18 שנים. 27 בפברואר 2006 בשעה 21:02
