לפני 18 שנים. 3 במרץ 2006 בשעה 9:07
אני אדם מאד רגשי, אוהב, הרבה ועמוק.
לפני שבוע נפרדנו, נשואת אהבתי ואני.
קשה, כואב.
אין בכך כדי לומר שאני מתחרט, זה היה הצעד הנכון.
ואני, לכשעצמי, זורמת בעורקי אהבה, גדולה.
אתמול היא קפצה לביקור. הרגשתי בדיוק אותו דבר כמו לפני שבוע. היא לא. כאילו נכבה המפסק של האהבה שהייתה בה.
כאב לי, כואב לי.
לא נעים לי שככה שוכחים אותי מהר.
זו דרכה, בכדי לצעוד הלאה. ואני, יכול להכיל את זה. אבל זה כואב לי.
אולי רציונליזציה שלי, שלא באמת שכחה, שזה אמצעי הגנה עבורה, אמצעי הגנה עבורי.
ספון לי בביתי, סופ"ש בלי הילדים. מחלים.
אני, אעשה את הפרידה הזו, כמו שצריך. בלי לחפף. לכאוב, להתאבל, ולעבור הלאה.
לא לשכוח, חלילה, לא אשכח.
נגעה לי בנשמה, ואני נוצר את המקום הזה שנגעה. זה שלי, זה יישאר תמיד, ייזכר תמיד כעמוק ונעים.
שלום לך, אהבתי.