הנוף בסוואנה שלי

סשן דמיוני, הכל דמיוני. פרי דמיוני.
היא מאד פחדה, ממני, ממנה, ממה שיהיה. דיברנו הרבה קודם. דיברנו על גבולות שלה. היו לה גבולות מאד קשים ונמוכים. לא מוכנה להתפשט, לא מוכנה בטוסיק, לא מוכנה למצוץ, לא מוכנה כיסוי עיניים. ווי. מה נהייה ?
דיברנו הרבה על חשיבות ההצלפות, על חשיבות הכאב. על החשיבות שבביטוי של הכאב, על המשפט הזה שאני שואל: כמה עוד את מוכנה לספוג עבורי, ושהתשובה, עוד הרבה אדוני, תוך כדי בכי, מרגשת אותי נורא. על איזה מקום נאצל זה המקום הזה. דיברנו על לבוא בשבילי, לא בשבילה. להתמסר אלי. דיברנו על השוט שלי, על קשירות, על מוסיקה. המון דיברנו.
עם כל הגבולות שלה, הייתה שם התמסרות, עוד בשיחות, כבר, הורידה גבולות, בחרה להרחיב את הגבולות. הסכימה מרצונה, בלי שאלחץ, להסיר גבולות. הסכימה להתפשט, למרות הקושי שלה עם עצמה בזה. הסכימה למצוץ, לבלוע, בטוסיק, כיסוי עיניים, הכל.
ואני לקחתי את השיחות משם, למקום של הכאב, לשוט, לקשירות. לכך שלא יהיה סקס בכלל, לא תהייה חדירה בכלל. היא קפצה, כאילו מה, לא אגמור ? אמרתי לה, שאנחנו לא עוסקים בה בסשן, עוסקים בהתמסרות. דיברתי על זה שהיא בכלל לא תיגע בזין שלי, לא תראה אותו. דיברנו על זה שהיא תעמוד על ארבע, בענוותנות.
והיא פחדה, נורא. ממש פחדה. לא ידעה מה יהיה, פחדה מהלא נודע, פחדה מהדמיון העשיר שלי, מהטירוף שלי. פחדה ממני, ממנה, נורא פחדה. לא גיליתי כלום, לא אמרתי מה יהיה, בכלל. אני אבחר הכל, לך מותר רק לקבוע את הגבולות שלך וזהו. ידעה רק שהיא לא תגמור.
הגיעה, אלי הביתה. רועדת לגמרי. באה להתמסר, למרות זאת, למרות הכל.
נכנסה, מוסיקה רגועה, שותים בנחת, לא ממהרים לשום מקום. נרגעה קצת.
ואז התחלנו. אמרתי לה להישאר רק עם בגד גוף. כיסיתי את עיניה. הושבתי אותה על הברכיים על כרית. קשרתי את ידיה ומתחתי מאחרי הראש, וקיבעתי לקשר ברגליים. החלפתי מוסיקה, למוסיקה של תיבות נגינה, בקול רם מאד. אמרתי לה לתת למוסיקה לחלחל לתוכה. והלכתי לעשות תה.
נכנסתי עם כוס התה חזרה, התיישבתי על הכורסא, וחיכיתי. אולי 10 דקות.
תשמעו, היא התחילה לבכות שם. הדמעות זלגו מבעד לכיסוי עיניים, טפטפו על הלחי, נטפו משם, מרטיבות את החזה. התייפחה ממש.
ואז נגעתי בה, בעדינות, עם אמצע כף היד, מעביר על הפטמות שלה. בקלילות. מלטף את החזה כולו, ברפרוף עדין. ומשם, מתפרש לכתפיים, לבטן, לגב. עם שתי ידי, חורשות צמרמורות בכל גופה. בטוסיק. בכוס לא נגעתי. ואז, הפסקתי. רישרשתי עם שקיות הציוד שלי. היא חשבה לעצמה, שהגיע זמן השוט. מצטמררת, מוכנה, נכונה, מתמסרת. שאלתי אותה, מה היא מוכנה לעשות עבורי. ענתה הכל אדוני. כל מה שתרצה אדוני, בשבילך אדוני.
ואז, העברתי את זנבות השוט ברפרוף על פניה, על הכתפיים. היא נרעדה. ואז שמתי לה אטבים לפטמות. היא נרעדה, והתרגלה לכאב העדין, מחלחל, שם, נמצא, ברקע. שוב שאלתי את שאלת ההתמסרות, שוב ענתה. ליטוף, הפסקה, היא מתכווצת, מחכה להצלפה, אבל לא, אין. שוב שאלת ההתמסרות, שוב אותה תשובה. עוד לטיפה, עוד הפסקה, עוד התכווצות. שוב שאלת ההתמסרות, שוב אותה תשובה. אחרי כעשרים פעם כאלה, התשובות שלה יותר מתמסרות, הרבה יותר. ואז, היא גמרה, כל גופה רועד. היא כבר לא הייתה שם, עפה לסאב ספייס, מרחפת לגמרי.
לא נתתי לה לנוח, המשכתי, לטיפה, הפסקה. כבר לא מתכווצת יותר, נכנעת, מתמסרת, שאעשה בה ככל העולה על רוחי. נתתי לה לגמור עוד פעם אחת, ועוד פעם.
שחררתי אותה, הורדתי את כיסוי העיניים, ישבתי על הכורסא, היא רכונה על רגליי, ואני מלטף אותה בראשה, מעביר אצבעות בשערה, מלטף את כתפיה, את הגב, מחבק אותה. מרגיע, נותן לה לחזור בשלווה, מהשלווה, לזו האחרת, של אחרי. ישבנו לנו ככה, שעה, אולי שעתיים. היא במבט החולמני, המתענג, ואני מלא רוך, עדין.