הנוף בסוואנה שלי

הפוסט הקודם שלי בבלוג הספיק לשמונה ימים. ממש בגדר נס חנוכה. גיליתי לאחרונה שכשאני יותר יותר מקשיב ופחות מדבר זה הרבה יותר מועיל.

יש סיפור של חכם הודי עתיק: תמיד הוא היה שומע בראש הרבה מאד קולות, כולל גם את הקולות של עצמו. פעם הוא עשה מדיטציה וניסה להשקיט את כל הקולות והרעש. לאחר כמה זמן כשהצליח והקולות שקטו להם, כשהיה ממש שקט, הוא פתאום גילה שהוא שומע קול של מישהו. מישהו שחי בתוכו. המישהו הזה מדבר דברים של חוכמה רבה, אך ניתן לשמוע אותם רק כאשר יש שקט, שהרי אחרת הוא פשוט לא משמיע את קולו. (כמובן שיש לסיפור המשך).

***

הוא: אז מה נרקסיסט, התחלת להקשיב יותר ולא לדבר כל הזמן על עצמך בעיקר?
אני: אני לא מתחבר לגמרי להגדרה שלך.
הוא: להגדרה שאתה נרקסיסט?
אני: לזה אני לגמרי מתחבר, שהרי אני נרקסיסט. להגדרה של מקשיב יותר אני לא ממש בטוח שאני מצליח.
הוא: הופה, אני חש אצלך בשינוי.
אני: לא הייתי ממהר כל כך לנוח על זרי הדפנה.
הוא: פששש.... תשמע, יפה לך.
אני: תגיד מה קרה לך שנהיית כזה חיובי?
הוא: אני? מפיתום. הרי אני אומר לך שאתה נרקסיסט.
אני: חחח.
הוא: חחח.

***

ובלי פילוסופיה בגרוש, אני פשוט עסוק בדברים אחרים ואין לי זמן. אז הנה קפצתי להגיד שלום.

***

תגידו, מה עם בלאגן? יש משהו מעניין שלא שמעתי עליו?
אגב, על אלכסנדריה כן שמעתי. בהתחלה חשבתי שזה במצרים אבל התברר שהיא עברה לתל אביב ואומרים שמגניב שם.
מה אתם אומרים?

יאללה בלאגן?
יאללה בלאגן.