הנוף בסוואנה שלי

בהתייחסות לשירשור שנפתח באותה סידרת שירשורים: http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=14207.

הנקודה הבעייתית נורא, במה שנאמר, נעוצה בעובדה, שאין אמון במערכת החוק והסדר, בנושאים שכאלה. מסכים לגמרי - אין אמון, והמערכת לא עובדת.
אבל יש כאן אבל, אפשר ליצור אמון כזה. אני מאמין בזה. ויותר ממה שאני מאמין אפילו, אני לא מוכן להעלות על דעתי שלא יהיה כזה. למרות שמסכים לגמרי, שכרגע, כמו שהמערכת מתנהלת, אין בה אמון.
מכאן בדדוקציה פשוטה, יש למצוא מערכת חליפית, או לתקן את המערכת הקיימת. לא רואה דרך אחרת.
אחרי מחשבות רבות בנושא, ובעצתה המעשית של מיוחדת, הגעתי למסקנה, שצריך לתקן את המערכת.
שאלת המיליון דולר, היא כיצד.

יש כאן מערך שלם, האמור לבוא, לעזרתה של התובעת, ולעשות לה את הדרך, הרבה יותר חלקה מאשר היא היום.

נתחיל מהסוף: אם אין תביעה/הרשעה, במקרה שיש בו "מספיק בשר", אין בכך טעם. זה משפט נוראי הקודם, "מספיק בשר".
אבל מה לעשות, כאשר באונס וונילי, אין סימנים מרשיעים, לא ניתן לקבוע, מעבר לכל ספק, שהיה מקרה אונס. זה נורא ואיום, בחיי, למקרים של אנסים שהתחמקו מעונש, אבל גם נורא ואיום יכול להיות, כאלה שהורשעו על לא עוול בכפם. יש פה מקרה בעייתי ביותר של מילה שלו, מול מילה שלה.
אין בכך כדי לרמוז, חלילה, שהנאנסות האומללות הללו שקרניות. יש בכך לומר מפורשות, שחייבים לדאוג לדין צדק, והנושא בעייתי.

אז מה ?
צריך לגרום למערכת שתמצה את מה שאפשר למצות. לא ניתן לדרוש ממנה, לעמוד במקרים נטולי יכולת הוכחה. ואפילו דום1 יסכים איתי, אני חושב, שאי אפשר לעשות דין למישהו, שלא בטוחים לגמרי, באשמתו.

מערכת הצדק פתלתולה, ורבים המקרים שלא נעשה בה צדק. ישנם חוקים, והחוקים, לא ממש נהירים לי, אבל המהות קצת יותר. במהות עומד מול המתלוננת, בן אדם. ולאדם זה יש שיקול דעת. ואף אחד בעולם לא ישכנע אותי, שלא כך הדבר.
במיוחד במדינה בעלת אופי כשלנו, האופי היהודי הוא כזה, שפחות נכנע לחוקים יבשים, ויותר מעגל פינות.
אם אותו חוקר/ת שעומד מול התובעת, יבין בסצינה, הטיפול במקרה התביעה, יהיה טוב לאין שיעור. וזה לא מספיק בכלל בכלל, כי גם הפרקליט, צריך שתהיה לו הבנה בתחום. ואם עדיין לא סיימנו עם כך, אז מה לגבי השופט ? הרי גם הוא דרושה לו הבנה של הדקויות הבדסמיות.
נכנסה לביצוע יוזמה, שהציעה מיוחדת. היוזמה הזו מתחילה לקרום לה עור וגידים, ואני גאה ביותר להיות שותף לה. הריני פה להבטיח אישית, שאני מתכוון, לגמרי מתכוון, לגרום לה לקרות ומהר, בכל האמצעים אשר עומדים לרשותי.
היוזמה הזו עוסקת בלגשת לפרקליטות, ולהדריך פרקליטים מסויימים, וגם חוקרים מסויימים, באיזורים מסויימים בארץ. עוסקים בללכת ולקרוא למערכת החוק, לא לשנות את החוק, כי זה בעייתי מדי, אלא, להרתם לעשיית דין צדק.
דבר נוסף חשוב, הוא הגורם הראשון אותו פוגשת המתלוננת. הגורם הזה, כידוע לגמרי, אסור לו לדחוף את המתלוננת להגיש תלונה. אך הוא בהחלט מתבקש לסייע לה, במידה ואכן מחליטה לעשות צעד שכזה. זה צעד לא פשוט בכלל, ובכל מקרה שלא יהיה, בעולם הכי וורוד שנצליח לצייר, המהלך הזה יהיה מלווה בסבל בל ישוער. אין דרך למנוע את זה. מה שכן יש דרך, הוא לתת הסבר על מהות המהלך, על הבטיו השונים. לתת הדרכה על המסלול הצפוי. ולא פחות חשוב מכך, לתת לאותה מתלוננת, יד צמודה ומסורה, בכל המהלך כולו. להתייצב לימינה, ולעזור לה לזכות שם, במסלול הנוראי הזה. למתלוננת, אני כולי תקווה, זו לה הפעם הראשונה להגיש תביעה. אבל צוות שיעמוד לימינה, המנוסה בתביעות שכאלה, יכול לעזור רבות, בשני המסלולים האפשריים:
1. ללוות את המתלוננת במסלול, באופן שיעשה מקסימיזציה, לסיכויי הצלחת התביעה. יתר על כן, יתמוך בה ברגעים הקשים, הצפויים לה, תוך כדי.
2. לעזור לה לפקוח את עיניה, במקרה שסיכוייה לזכות קלושים, ומתוך הסברה, השומרת עליה, לגרום לה בעצם, לא לרצות לצאת למסלול החתחתים הזה. אין בכך כדי לומר, שלא ירתם לעזרתה, במסירות מוחלטת, במידה ותחליט כן ללכת במסלול הזה.

במידה, וכאלה שנפגעו, ימצאו מולן אזניים קשובות, מעבר לאמפטיה, שכבודה במקומה מונח. אלא גם ברמה הביצועית. בהגשת תביעה. ומעבר לכך, אם המסלול הזה יהיה בגדר נראה לציבור, ובעל הוכחות הצלחה במעשה. בתביעות שתפסו את הנבל, ומיצו איתו את הדין. ולא רק שמיצו את הדין, אלא גם הדבר נראה וידוע לציבור, ורואים את אותו נבל, שעשו איתו דין צדק.
ואם כל הדברים הנשגבים הללו יקרו, אזי ניצחנו.
שלא נשלה את עצמנו, ונשגה באשליות. הניצחון הזה, במתכונתו הכי וורודה, שאני מצליח לצייר, יהיה מוגבל. ויהיו הרבה מאד מקרים של כישלונות. גם עם העובדה שיהיו מקרים כאלה, עלינו להשלים בצער.
אבל לפחות נדע, שעשינו כל שביכולתנו, ולא ישבנו חבוקי ידיים, בתור קהילה. כן כן, קהילה, המילה הגסה הזו. יש לנו פה אחריות, לשלב ידיים, ולנצח את זה, הכי הרבה שאנחנו יכולים. שהרי האלטרנטיבה של לא לעשות, גורמת לכל אמות הסיפים אצלי לסעור.

תזכרו מקרים של נושאים רבים בעולם, שקהילות נחלצו להגנתן. כמו הגנת זכויות הנשים, זכויות השחורים בארה"ב, הירוקים, ועוד מקרים רבים.
אף אחד לא מעז להתעסק עם הקאדר, שאותן קהילות, מעמידות, לטובת אותו נפגע. יש אפילו מקרים רבים, שהקאדר הזה כה חזק, שנעשה עוול הפוך.
אז בואו, אנחנו כולם, נעמוד שם, לאותן אומללות, בקאדר חזק. כה חזק, שאף נבל, לא יעיז לעמוד מולו. אבל אנחנו נעשה להם, את כל שאפשר. ולא רק שנעשה, הם יפחדו מאיתנו, פחד מוות יפחדו.
ואפילו אם נצליח מאד, יהיו עדיין מקרים שלא. זו דרכו של עולם.

אני לא מוכן, לקבל, שאין כח הרתעתי, מפחיד ביותר, מול אותם נבלים. ולא מעלה על הדעת, שיש מישהו שכן מעלה בדעתו כזו אפשרות.

ועוד דבר אחרון לסיום. במצב הנפשי, הריגשי, הנשלט, של סאבית בסשן. מי שבא אליה בהאשמות, שהיא לא היתה אחראית, שלא שמה לב, תוך כדי עירפול חושים, לעובדה שהיה שם מעשה נבלה. הדרישה הזו לסופרמניות, היא בגדר שרלטנות ודמגוגיה לשמה.
אין בזאת כדי לומר, שאין מקרים, שבהן אני מפנה גם אצבע מאשימה לסאבית, בהם. של חוסר הפעלת שיקול דעת ואחריות אישית, כשניתן היה לעשות כך.