אני מוצא את עצמי מוצף לגמרי. שואל את עצמי ממה בעצם. הרי אנחנו כבר יחד לא מאתמול. מה קרה פתאום שמציף אותי ככה ?
זה קטע ממש, אני מוצא עצמי, הולך כל הזמן לפרופיל שלה, מסתכל, מוצא את עצמי בודק מי הגיב לה לבלוג. גאה.
אני שואל את עצמי, למה בעצם כל זה, מאיפה ההצפה הזו ? מאיפה הגיעה ? למה ?
אני מוצא שהיה פה צעד משמעותי של התמסרות, הפומביות הזו, יש בה התמסרות. ואני אומר לעצמי, שלא לחזור לקשר מתוקשר בבלוגים, ציבורי, לא רוצה. וגם היא לא.
אבל אני חייב לפרוק את זה, זה מציף אותי, זו התמסרות, וזה נעים לי כל כך.
יש מלא רגעים כאלה, שאני חושש, שלא יצליח, שלא מצליח. אבל באקט הפירסומי הזה, אני מרגיש שניצחנו. שיש לנו שם משהו חזק. אני מרגיש שאתמול בלילה, טסנו, העמקנו רבות את הקשר.
ואין לי מילים בכלל, לתאר את מה שאני מרגיש.
אז אחזור למילים הטובות והישנות:
נה נה נה נה נה
טוב לי.
ככה שפכתי בלי לחשוב בכלל.
לפני 17 שנים. 31 במאי 2006 בשעה 10:39
