התראת חפירה.
למרות זאת, אשמח מאד שתקדישו כמה רגעים לקרוא את המניפסט הזה, בטח בשעה קשה כזו. זה חשוב.
***
סיכסוך הוא תוצאה של ניגוד אינטרסים המגיע לכדי קונפליקט אקטיבי.
הקונפליקט האקטיבי הזה בינינו לבין הפלסטינים, יש לו סיבות רבות. הוא הגיוני בכלל, מי ישמע. לפלסטינים יש רצון לעצמאות ופטריוטיות למדינה משלהם. זה הגיוני, עושה לי שכל. שתי ארצות לשני עמים. הגיוני.
בשמו של קונפליקט כזה בינינו לבין הבריטים דאז (טרום 1948), עשינו מעשים לוחמניים לא שונים בהרבה טרם הקמת המדינה שלנו. לנסות ולהתייפיף במוסר כפול, לא עובר אצלי. נכון שיש הבדל, אבל הוא לא מהותי.
מי היה כאן קודם? עכשיו זה כבר לא מעניין בכלל. יש עכשיו מצב שבו הפלסטינים רוצים מדינה משלהם וגם אנחנו לא רוצים אותם בקירבנו. תוואי הגבול בינינו די שורטט כבר הלכה למעשה. עכשיו רק נותר להשלים את המהלך של הקמת מדינה פלסטינית.
***
אז מה הבעיה?
הבעיה שבמהלך שנים של סיכסוך, יש בשני הצדדים אנשים שנפגעו באופן אישי מהסיכסוך הלוחמני הזה. הורים שכולים, ילדים שכולים. זה נורא לשני הצדדים בקונפליקט הזה. אני כואב עד למעמקי ליבי את האבידות אצלנו, אבל ממש כמעט אפילו לא טיפה פחות, את האבידות שלהם. איך אמר פעם סופר אחד: "באלוהים אמא, כמה שאני שונא את המלחמה". גם אני שונא אותה.
גולדה אמרה פעם: "ביום שבו הערבים יאהבו את הילדים שלהם יותר ממה שהם שונאים אותנו, יהיה שלום". אז זהו שגם אנחנו טרום קום המדינה,הקרבנו את ילדינו, למען הקמת המדינה שלנו.
***
אני חושב, שצריך לעשות מהלך פוליטי אמיץ ולהפרד. להקים מדינה פלסטינית עצמאית.
זה אתגר בפני עצמו, שלצערי ולדעתי, לראש הממשלה שלנו היום אין יכולת לבצעו. אני לא מעריך אותו כמישהו שמסוגל לעשות מעשה כזה או אפילו הייתי יכול להשתמש בסופרלטיבים יותר בוטים, אך הוא לא הנושא.
אני חושב ש"אפשר להסתדר". אפשר לשבת ביחד ליד שולחן ולמצוא נוסח פשרה שיאפשר הקמה של מדינה פלסטינית. עם מי לשבת? את מי הוא מייצג? האם אפשר לסמוך עליו? אלו אתגרים בדרכו של אותו ראש ממשלה שלנו, כמו גם שלהם, מי שזה לא יהיה. לדעתי עם רצון כנה ונכונות לפשרות, בידיים הנכונות, זה פתיר.
ואז מה? יהיה שלום?
לדעתי לא. יהיה שלום רועם. תולדה של השנאה שיש בשני הצדדים. אבל היתה כזו שנאה גם כשבגין עשה שלום עם מצרים. היה שלום? לא. היה שלום רועם. אבל עם חלוף השנים השנאה דעכה והיחסים התפתחו להם לאיטם. עדיין יש מקום רב לשיפור.
אבל תהליכים פוליטיים כאלה של סיכסוכים ארוכי שנים מחייבים סבלנות ואורך רוח. להסתכל על התמונה הגדולה בפרספקטיבה של חיים של דורות ולא דרך משקפיים של סיפוקים מיידיים. אותו דבר אבל אחרת היה גם עם ירדן והזרוע עדיין נטוייה.
צריך לחכות למות דור המדבר. כמו שאלוהים חיכה 40 שנה, לפני שאיפשר לבני ישראל להכנס לארץ. באותו זמן יקר, אנחנו משני עברי המתרס, המחוייבים לתהליך השלום, צריכים לעשות את מירב המאמצים, שבזמן הביניים הזה יהיה שקט יחסי. להתאמץ ולפעול להרגעת הרוחות כדי שההרג בשני הצדדים ילך ויתמעט עד כדי שיעלם. או אז יקום לו דור חדש, שרק שמע סיפורים מההורים על האובדן והמחיר הנורא בימים הנוראיים ההם. הוא ישנא פחות ופחות את הצד השני.
זה לא יהיה פשוט לגמרי בכלל. אבל אני מאמין בכל ליבי, שאפשר לעשות את זה. לא רק שאפשר, אנחנו חייבים לעשות את זה. אם לא למעננו, אז לפחות למען הילדים שלנו. להשאיר להם מצב יותר טוב מאשר לנו היה. איכות חיים הרבה יותר טובה.
***
מה עושים בינתיים, עד שיהיוה לנו מנהיגים, בשני הצדדים שיהיו אמיצים ונחושים מספיק להוביל כזה מהלך?
אז זהו, שיש מה לעשות. הרבה מאד.
אני מאמין שבקונפליקטים כאלה, לכל צד יש צורך לטפל בחלק שלו בעניין.
החברה שלי אמרה לי בשעה, שאני כותב את המניפסט הזה, מה אתה שמאלני? עניתי לה שגם וגם, אבל אני חושב על עצמי, שאני רוצה לחשוב על עצמי בעיקר, שאני מוסרי, מעשי ושוחר שלום.
***
בינתיים יש בארצנו מלחמה. במלחמה כמו במלחמה. צריך להלחם. עם מדדי מוסריות ואנושיות.
לדעתי בתור מדינה, אנחנו חוטאים בשלושתם. אנחנו לא מספיק מוסריים ואנושיים (למרות שיש מקום להשוואות בעניין הזה). אבל מה שהכי עצוב בכל העניין הזה, שאנחנו גם לא נלחמים. אנחנו לכאורה כן, אבל לא באמת.
***
לפני 3,000 שנה כתב סון טסו ספר בשם אמנות המלחמה. ספר בעל ערך רב לדעתי. בערך כל מה שעשינו במלחמות האחרונות כמו גם פריצת המאורעות שמתרחשת כרגע, מתואר בפרטי פרטים בספר הזה, כמעשים שיובילו אותנו להפסד במלחמה. מה שאכן קורה. אני רוצה להדגיש היטב, במלחמה כמו במלחמה, נלחמים. יש לי הרבה מה לספר על ניתוח המלחמות שלנו דרך משקפי הספר המופלא הזה. אך זה לא לא נכון לעסוק בכך בפוסט הזה.
אני מצטט מאמנות המלחמה:
"מלחמה היא בעלת חשיבות עליונה למדינה. זהו עניין של חיים ומוות, נתיב המוביל להישרדות או לאבדון. לפיכך, יש ללמוד היטב את אמנות המלחמה".
"לנצח מאה ניצחונות במאה קרבות זה לא נחשב לשיא המיומנות. שיא המיומנות הוא להכניע את האויב ללא קרב."
נשמע הזוי? אז זהו שממש לא.
יש לא מעט דרכים לעצור את סחף מעשי הטרור, כמעט ללא נפגעים. הכי שווה. למה לא עושים אותם? כי אנחנו לא נלחמים, כלומר לא באמת. במלחמה לא חייבים להרוג אנשים. אפשר להכניע אותם מבלי להרוג.
איך למשל?
לדוגמא, כל אדם פלסטיני שהשתתף בפעולות איבה, לקחת לו ולכל בני משפחתו מקרבה ראשונה את תעודת הזהות הכחולה ולגרש אותו מהמדינה. לאן? לפלשתין. נשמע לי הגיוני.
הוא אוייב המדינה.
במלחמה, כמו במלחמה.
יש לי הרבה רעיונות על מה ניתן לעשות. אבל זה לא המקום.
בכל מקרה, לטבוח בהם זה לדעתי הרעיון הכי גרוע שניתן להעלות על הדעת. מה יצא למי מזה, ששיטחנו את כל רצועת עזה? זה הומני? מוסרי? אנושי? אף אחד מאלה. אני בוש ונכלם במדינה שלנו על המלחמה הזו. כישלון קולוסאלי. זו מלחמה? זו טיפשות צרופה.
***
אני רוצה כאן לקרוא לכולכם, משני עברי המתרס.
בואו נעשה שלום.
זו האלטרנטיבה הכי טובה לקונפליקט הזה. אלטרנטיבה אחרת מחרידה אותי.
