בתצפיותי האחרונות גיליתי להפתעתי אופנה חדשה (לי), של סאביות שרוצות רק דינוזאורים. אבל אבל.... רוב הדינוזאורים שאני מכיר הפקידו את עצמם לפני זמן רב בכלוב (אבל לא זה), מפאת חוסר של כל מיני דברים שהיינו רוצים לראות כאן. זה לא כלובי אשם בכלל, מי ישמע, זה פשוט נהייה ככה מפאת ההמון הסואן הצובא על דלתות הללה לנד, שפעם היה רק שלנו.
אז זהו שאל לנו לנכס לעצמו מקומות או אנשים, (או שבעצם כן בכלל). רק מה, אל לנו להתפלא שזה לא עובד לנו, שהרי זה לא באמת שלנו, כפי שזה נראה היום. אולי בעצם כנראה כך נועד להיות. שיהיה. Let it be.
ואני מה איתי אני? אני נמצא בחלקת הדשא הקטנה שלי ומלקט לי פירורים של אושר (אבא ארך רגליים). לרגע פתאום, איבדתי חלק(ה) משמעותית בחלקת הדשא הקטנה שלי ויצאתי לחפש לי מלוכה, או אולי בעצם סוסות מוסטאנג אצילות בכלל.
ועוד דבר חשוב לפני אחרון, שאני מאד אשמח למצוא, (לא) רק כדי לחזור לחלקת הדשא הקטנה שלי, כדי לשוב וללקט לי פירורים של אושר.
אסיים בשיר שדל ארקאדי דוכין, על צלע הר ליד כיכר, שם יש קפה של דינוזאורים, והם יושבים שם ענקים אחד אחד, משועממים עד הצוואר.
