יום חמישי שעבר. יום הזוי, נסיגה קשה עם בחירת ליבי, דיכאון קל מזדחל.
הכרתי את לוטוס ומאלף האריות שלה, נוצר קשר ווירטואלי. לא ממש שיחות, בכלל לא עמוק. ידידות כזו שהתפתחה מאד לאט. לעיתים נמוגה, לעיתים התעוררה. לא ברור כזה. ווירטואליה.
אחר הצהריים, מקבל הודעה אדומה: אולי ניפגש ספונטנית היום ?
שואל, איפה, מתי ?
עונה, חוף עתלית, 7 בערב. מתאים ?
אני, חושב לעצמי, נראה לי שזה אולי לא רעיון מוצלח לפגוש אנשים חדשים, בשעה שמצב רוחי לא משהו, בלשון המעטה.
חשבתי לרגע, ואמרתי, את יודעת מה, הולך.
מחליפים טלפונים, וקובעים שתתקשר לתיאומים אחרונים לקראת השעה היעודה.
הלכתי לנמנם קצת. אקום עם מצב רוח יותר טוב.
טלפון מעיר אותי, ממנה. מה קורה ? אמרתי, מתוך שרעפים, נימנמתי. מה השעה ? אומרת 6 וחצי. אמרתי וואי. אז מה ? היא אומרת נפגשים ? אמרתי בטח. אצא עוד 5 דקות. שאלה אם יש לי ג'יפ, עניתי שלא. ענתה, טוב, אז נאסוף אותך בתחנת דלק, בכניסה לעתלית.
יצאתי בחיפזון. משייט על כביש ת"א חיפה. מתעורר בהדרגה. מגיע למחלף עתלית, מטלפן, הנחיות אחרונות, מגיע לתחנת הדלק. בחיים לא הייתי שם. יושב במכוניתי, מקום חדש. הגיעו, מסמנים לי מהחלון, ליסוע אחריהם. אני בצייתנות, נוסע. חולפים יישוב, שמעולם לא הייתי בו, עם פיצוציות מפוזרות בשומקום, על כביש הכניסה. יורדים לשבילי עפר, נוסעים לשומקום כזה, סוף העולם שמאלה. לפתע, נפתח החלון, והמאלף מסמן לי להחנות, בחנייה ליד איזה בית בודד, בקצה של העולם. יש שם כמה מכוניות חונות. מחנה, יוצא מהאוטו, נכנס לג'יפ שלהם. משלב 4 על 4, נוסעים בדרכי עפר, ולאחר מעט זמן, יורדים לחוף, שמה נוסעים על החול הרך, הג'יפ משייט לו עם מנוע שואג, מיטלטל על הדיונות. אחרי כ- 10 דקות נסיעה, עוצרים ליד סלע גדול, על הים, במקום מבודד, ללא נפש חיה.
יוצאים מהג'יפ. ירח מלא במלוא הדרו בשיפולי השמיים, רחש הגלים, רוח סתווית נעימה. אני נקרא להקמת המחנה. מחצלת ענקית פרושה, שולחן, כיסאות, לימונדה עם מי ורדים, מזון, פיצוחים, ואפילו, אספרסו משובח במכונה ניידת לשטח.
מתחילים בשיחה קלילה, רצו לשמוע סיפורי אימה על אדון החושך, סיפורים על נו לימיטס, איך זה שמה, קצת רכילות קהילתית. סיפרו קצת על התנסויות שלהם, אני סיפרתי עלי. סיפרתי על חברה שלי, עלינו, על הנסיגה. הערב שייט לו בקלילות, לאור הירח המלא. פשוט נעים וקסום. אנשים מקסימים ונעימים.
אני, מוצא את עצמי, אחרי סערת רגשות עם זוגתי, מוצנח בחוף ים נידח, אל מול ירח מלא. מציץ אל תוך עולם של זוג בדסמי, שביחד כבר כמה שנים. נותנים לי הצצה לעולמם, לאיך זה נבנה אצלם. ללבטים שהיו בהתחלה, בהמשך, ועכשיו. הרבה פתיחות, אפילו המון. אפילו עד כדי, שמצאתי עצמי נבוך שם בקטעים מסויימים. מכניס ידיים לכיסים, ומוציא.
ושם בתוך המבוכה, בתוך הפתיחות העצומה הזו, בתוך ההצצה הזו אל איך בעצם מקימים יחסי זוגיות בדסמים. מערכת יפה, מקסימה, נכונה. אני, לא יודע איך עושים את זה. לומד, רואה.
אתם מודל מקסים בעיני. אני לומד מכם המון. על הבדסם במיטבו.
תודה על ערב הזוי.
שעשה לי ים של נעים, בים למרגלות הירח המלא, ממש לגמרי.
תודה שגרמתם לי להבין.
תודה שהרבה בזכותכם, אני עדיין עם חברה שלי.
חיבוק ענקי לכם.
לפני 18 שנים. 10 בספטמבר 2006 בשעה 15:24