הנוף בסוואנה שלי

תגובה שלי בשירשור שנפתח בנושא.

הסאב ספייס אינו תוצר של אנדרופינים. אך הם יכולים לסייע לקירוב להגעה אליו. יש רבים שנוטים לבלבל צניחה מאנדרופינים לספייס. לדעתי יש הבדל עצום. בצניחה מאנדרופינים, ישנה לאות גדולה, מהסמים, אך ניתן לשלוט בגוף.

בסאב ספייס, מגיעים למצב שאני נוטה לכנות אותו פסיכוטי, אבל אל תתפסו אותי במילה. במצב הזה יש חוסר שליטה מוחלט, אבל ממש מוחלט בגוף. למרות זה, מרגישים הכל, רואים הכל, ובהכרה מלאה. כל נסיון להזיז אפילו אצבע, נכשל. יש שם חדות ובהירות מדהימה. אני נוהג לומר, שאנדרופינים מטשטשים את הבהירות של הספייס, אבל זה כמובן עניין של טעם אישי. אני נוהג לעצור שימוש בכאב הרבה לפני הכניסה לספייס, כדי לקבל ספייס מאד בהיר וחד.

ניתן להגיע לספייס, מכל פעילות בדסמית, ואפילו בלי מגע כלל.

מנסיוני, הספייס נמשך בין חצי שעה, לשעתיים. החזרה ממנו טיבעית, ותלוייה בעומק של הספייס, וכמובן בסאב/ית.

מתצפיותי, בספייס, זה מקום של אושר צרוף, שלווה עילאית, וחיןך מאושר מרוח על הפנים. למרות שייתכנו שם יציאת שדים שקבורים בנשמה. אני נוהג מאד בזהירות בלקיחה לספייס, כדי למנוע יציאת שדים כזו. מנסיוני, אחרי קירוב של מספר פעמים לנקודה של הכניסה לספייס, הסאבית מתרגלת לנוכחות המקום הזה, ואז הכניסה לא תהייה מלווה ביציאת שדים.

זה בדיוק הזמן לאפטר קייר, והוא נקלט בעוצמות חריגות, ויש לו חשיבות עצומה. אני נוהג לומר, ששם במצב הזה, הליטופים, נוגעים ישר בנשמה, מלטפים אותה ללא מחיצות.
אני נוהג לראות בספייס סיום הסשן, ותחילת האפטר קייר.

נתקלתי במקרים שרצו לעצום עיניים ולצלול בספייס. אני לא נוהג לאפשר עצימת עיניים, וצלילה פנימה, ומכוון אותן החוצה, ומכריח עיניים פקוחות. זה נראה לי, ואולי לא בצדק, ביזבוז לצלול.

נהוג לומר, שהקינאה הכי גדולה של הדומים בסאביות, זה על הספייס הזה. לראות אותו כל הזמן, מבלי להיות מסוגלים להיות שם בעצמם.
נהוג גם לומר, שההאשמה הכי גדולה לסאבית, היא שבאה כדי לקבל את הספייס המיוחל, ובכך מחטיאה את מטרת הסשן.

יש גם מה שנקרא דום-ספייס, אבל זה פרק מסיפור אחר.

לשירשור.