מוקדש לאהבה עצומה שיש לו בלב. האהבה הזו מבעירה אותו, והוא מתכלה. כואב לי הלב לראות.
לקוח מזיכרוני, עם שינויים קלים, מהכריכה האחורית של הספר ציפורים מתות בסתר.
יש ציפור כזו, ציפור גן העדן. ששרה רק פעם אחת בכל חייה. היא בוחרת את העץ הכי גבוה באיזור, עם הקוצים הכי מרשימים. היא משפדת את עצמה, לקוץ הכי גדול, בעץ הכי גדול. ברגע שהקוץ מפלח את כל קרביה, היא שרה שיר עצום ורב, שנישא למרחוק. השירה הכי מדהימה ביער, שמבעירה כל מי שחוזה בה, וגם אותה. כך שרה ובוערת, עד שמתפגרת.
ואני שואל את עצמי, האם אפשר לשיר מבלי להתפגר ?
וחושב לעצמי, שאולי אם זה ככה, אז אולי עדיף לא לשיר.
ואולי בעצם, יש, שמאוהבים בקוצים בשרניים, ונעים להם ככה.
אבל למה בעצם ?
אין לי פתרונים.
בעצם אולי יש.
אבל הם טובים לי.
ולו.......
כוסשלהראבק, תתעורר איש.
שתי סטירות מצלצלות.
גם כשירדו מטחי גשם בלתי פוסקים, לאורך ימים ארוכים, ואפילו חודשים, תמיד ידעתי, שיום אחד, השמש שוב תפציע.
ואתה ?
תתעורר..... כי העלים צונחים, ואיתם העבר, ותכף רק עוד רגע, השדות יתמלאו להם ירוק.
תאמין לי, כבר מלא שנים זה ככה.
חיבוק גדול איש, שיעזור לך בינתיים, ולו קצת.
לפני 18 שנים. 24 בספטמבר 2006 בשעה 12:17