בהודו, במקרים רבים, כשאתה בא ללמוד אצל מורה, נגינה, יוגה או משהו אחר, אתה עושה לך מורה. אתה עובר לגור אצלו והוא מלמד אותך בכל מיני תחומים בחיים. זה הרי קשור באיזה אופן, רוב התחומים.
אני עכשיו מלמד באוניברסיטה. אני מורה, מאסטר. לא כל אחד הוא כזה, אבל אני כן. כל חיי.
יש לי כיתה אחת, ביום שישי, 11:30-14:00, פייתון. האמת, שזה מקצוע שמרגש אותי במיוחד ללמד אותו. יש לי בכיתה שלושה סטודנטים וכל השאר מרצים באוניברסיטה.
ניגשה אלי מרצה בהפסקה באמצע השיעור ושאלה אותי איזה עוד קורסים אני מלמד ומתי. אמרתי לה שאני מלמד ביום שני 13:00 - 16:15 C#.Net וביום שישי בבוקר מערכות הפעלה. היא אמרה לי שחבל נורא, כי היא מלמדת ביום שני באותם שעות ומאד רוצה לבוא לכל הקורסים שלי.
אני בדסמי. אני מורה, מאסטר. נתנו לי כמה כיתות ואני לוקח אותם לסשן, כל שיעור, חבל על הזמן. הם מתמסרים לי שמה, ממש לגמרי. אני יוצא מכל שיעור עם אנדרנלין מטורף. דום ספייס. הם נענים לי הכיתה, במסע שאני לוקח אותם, לעולם קסום של ידע.
אני מעשן כבד. אני יוצא לכמה הפסקות עישון ואומר להם לבוא איתי. לנשום אוויר צח ולרענן את המוח. הם אומרים לי: אתה צריך לשמוח שאנחנו לא יוצאים ונשארים לתרגל את מה שלימדת. עניתי: צריך לאוורר את המח באוויר הנקי. יאללה בואו. לקח כמה שיעורים ועכשיו יותר יוצאים איתי להפסקות העישון שלי/שלנו.
רק עכשיו סיימתי להכין את השיעור של מחר. רק בקורס של מחר אני מכין שקפים. לשני האחרים יש חומר מוכן מצויין. לוקח לי 5-6 שעות להכין כל שיעור. בקורס הזה, אחרי שלושה שיעורים, נתתי להם עבודת בית, שבשנים שעברו היו כמעט מטלות מסכמות לכל הסימסטר. הם כבר מצליחים לעשות אותה.
קצב הצ'יטה. הופה הופה.
ראש החוג בשוק ממה שאני עושה עם הכיתה. לוקח אותה לסיבוב של 90 מעלות ב 90 קמ"ש עם שני גלגלים באוויר. והם יוצאים מזה יודעים. שכה יהיה לכולנו טוב.
קוואבאנגה, לגמרי ממש בכלל.
