האמת.... היו בתגובות לפוסט הקודם שלי, זילות לאוני הגברי. נשמע כאילו במרומז, שאין אוני. היצרים המצ'ואסטים שלי התעוררו, ובכל תגובה לתגובה שם, עלה בי צורך, להגן על גבריותי המתפרצת. ובכל תגובה שכתבתי, היתה אצלי בפנים מלחמה, והצלחתי להתגבר, ועדיין.
קשה לי עם זה.
איזה קטע זה בכלל. שיש לי צורך להגן על אוני הגברי, על הגבריות שלי בעצם. למה בעצם, איכפת לי כל כך, ממה חושבים כולם פה, על זיקפתי הרוטטת, ואונותי הגברית המתפרצת, <או שלא>. זה קטע גברי נמוך בעצם. יש אותו גם אצל נשים, אבל שם זה מופיע באופן אחר, בנשיות המתפרצת, שבאה לשיאה בהריון. הצורך הזה להוכיח לעצמן, ולאחרים, שהן נשים פוריות.
ללה, הזונה, יודעת נבכי נפשי, לא מעט. היא בתגובות שלה, ליגלגה. דווקא מתוך היחסים שהיו בינינו. דווקא מתוך ההכרות איתי, מבינה כנראה, טוב ממני, שיש בי מאצ'ואיזם, שאני נוטה להתכחש לו, או לפחות להתאמץ לצמצמו למינימום. היא נגעה שמה, הכי מכולן, במקום הנמוך הזה שלי, בתפישתי. עשתה זאת בכוונה, ומתוך ידע עלי. יש בזה שיקוף, חברי אפילו. שיקוף בעל ערך. תודה לך.
ולגבי העובדה, האם עומד לי הזין מספיק או לא, לא עיניינכם. לכו תזדיינו.
פשששששששש................
עכשיו כאילו יצאתי גבר גבר. אבל גם זה בעצם גם מאצ'ואיזם באיזה שהוא אופן. להוכיח שאני לא מאצ'ואיסט.
בתחת שלי.
אז אני כן מאצ'ואיסט קצת. אבל המידה סבירה לדעתי. זה מה שחשוב.
לפני 17 שנים. 20 באוקטובר 2006 בשעה 19:42
