הנוף בסוואנה שלי

Whip הגיב תגובה מאד מושקעת לפוסט שלי. אני חושב שחשוב לצרף אותה לפה, שלא תיבלע בתגובות.
Whip, ברצוני לציין אותך כמגיב קבוע ומפרגן לפוסטים שלי בפורטל. הפירגון מצידך נדיר במחוזותינו, ואני רוחש לו כבוד רב, כמו גם לך. כמו גם לתגובתך העניינית הזו.
וכמובן, התיחסותי העניינית לכל הנקודות.


הגבתי לך גם בפורטל (למי מעוניין - אתר שכן. לינקים בפרופיל שלי),
אבל הנה גם כאן:

כל כך הרבה דברים אמרת....אבל לא בכל אנחנו מסכימים הפעם 😄

החיים הם לא קו ישר - מוסכם

***

את זה שאין פה שום מאבק בכלל, זה גם ברור. והאנלוגיה ליחסי המין ה'חייתים' של החתולים יפה, מעניינת ומעוררת מחשבה.

***

לא מובן לי ה"לעשות אותו", מלך או "סתם מישהו". עם כל הכבוד, ויש כבוד, השפחה לא עושה אותי כמו שאני לא עושה אותה (ותמחקו את החיוך הזימתי מהפרצוף. אתם יודעים למה התכוונתי).
אנחנו אנשים מוכנים שבאים עם רצונות וציפיות. אנחנו לא נעשים משהו אחר, אנחנו הווים. אם הציפיות מתאימות, אנחנו יחד. ואם לא - אז לא.

אז מה זה לעשות? הבהר בבקשה.
ולא בטוח שכולן רוצות מלך.
אדוארד הוא מלך, או יהיה. גם על מונקו יש מלך. אלה נראים לך דומים, הנחנים הצפונבונים האלה? 😄
ראיתי פה סאביות שנדלקות על הכי לא מלך 'מלכותי' שאפשר. בלי גינוני תה, בלי סוסים וגלימות - שערות על החזה, שרשר על הצוואר, דיבור ערסי שחצני. מלך הערסים.
והן נדלקות מזה.
אז כל אחת נדלקת על הטיפוס המתאים לה. בשבילה (אולי ככה אתה קורא לזה) הוא מלך.


המטאפורה למלך, מתייחסת לעובדה שהוא מלך עבורה, נשוא הערצתה. היא לא מתייחסת לגינוני החצר שלו, שלא מעניינים בהקשר הזה.
לגבי הלעשות אותו, זה לא שהוא חסר ערך בלעדיה. הוא אבל לא שולט, בלי שהיא (או אחרת) נשלטת שלו. המנוע מאחרי היחסים הללו, נמצא אצל הסאבית בכלל, לדעתי.

***


"לרצות את הדום...למרות שזה לא גורם אושר לסאבית, זו כמעט הטעות הכי גדולה שיש בכלל."
למה?
ואם זאת הפנטזיה שלה?
להיות כלי לשימושו. להיות חפץ שבו ישתמש כרצונו, מבלי להתחשב בה כלל. בלי רגש, בלי יחס. החפצה. יש פה סאביות שרק למשמע המילה נרטבות.
האם זה גורם לה אושר? אולי. רטיבות? בטוח.
בכלל,
לא בטוח שאושר היא המילה המתאימה ביותר בעולם הזה.
כשיורקים עליך ומשתינים עליך ומשפילים אותך עד עפר, אתה מאושר?
כנראה שלא. אבל אתה מרגיש שזה מה שעושה לך טוב. שזה מה שנכון לך.

ואם היא רוצה לרצות אותו, והיא מרוצה כי הוא מרוצה,
איפה פה הטעות? למה לקרוא לזה בכלל טעות?


לגבי הלרצות את הדום.
אני מודד טוב לה, או לא טוב לה, כאושר. אם משתמשים בה וזה עושה לה טוב, זה עושה אותה מאושרת בעיני. הכל טוב.
אם מישהי, עושה לה טוב שיורקים עליה, סוטרים לה, משתינים עליה, מניחים אותה כחפץ מתחת לשולחן. אז זה מה שעושה אותה מאושרת בעיני (ובעיניה), והכל טוב בכלל.
יש מקום כזה, שסאביות נכנסות לפוזיציה של לעשות עבור הדום שלהן, אפילו שזה לא עושה להן טוב. לזה התייחסתי בדברי. וזה דבר אסור וחמור בעיני.

***


אף אחד לא רוצה להעזב, אלא אם כן רע לו\ה.
אבל להגיד שהחשש מזה "הוא החטא הכי גדול שאפשר בכלל"?
לדעתי התכוונת שניצול החשש הזה, הפחד מנטישה, "הוא החטא הכי גדול שאפשר בכלל".
בזה אני מסכים,
ותמיד יהיו כאלה שינצלו את הפחד הזה, ואותם יש להוקיע ולנדות, כי מרגע האיום בעזיבה היחסים הופכים להיות ל"קיום יחסי(ם\ מין) בכפיה".

ומרגע השמעת האיום (המרומז או הגלוי)
זה תלוי בצד הנסחט, באופיו ובאישיותו
(ודרךך אגב - זה יכול להיות גם דום שחושש מעזיבת הסאבית, והופך להיות 'נסחט' בדרך זו או אחרת).
אם הצד הנסחט חזק מספיק, הוא קם והולך ולא מסתכל אחורה.
אך אם לא - הוא אכן הופך לנסחט, וזה נתעב וראוי לגינוי בכל לשון. אין בין זה לבין בדסמ ולו כלום,
כי ההסכמה, עליה אנחנו מדברים כל הזמן ושמהווה נדבך חשוב כל כך בעולם הזה,
ניתנת תחת לחץ
וממש כמו הודאה שניתנת תחת לחץ - היא אינה תקפה.
ואז מה שנשאר זה אונס.
חד וחלק.


כמו שאמרת, השימוש באיום הנטישה כדי להשיג התמסרות, כדי להשיג קבלה של נתינה, הוא החמור בעיני.
אתה קורא לזה סחיטה, וזה נכון. אבל בהקשר הבדסמי, לדעתי, זה מתכון ליחסי התעללות בכלל.

***

אם הדום לא 'גידל' אותה וליווה אותה שנים,
קשה להגיד ש"זה אשמתו בכלל שהיא לא עושה כרצונו" וכי "הוא לא חינך אותה טוב".
אנחנו מתעסקים פה עם אנשים בוגרים.
שיקול הדעת הוא שלה אם לסרב, מתוך הכרה שהיא תענש, אולי בחומרה.
אבל להגיד שזאת אשמתו??
לא מסכים.
הכרתי כבר סאביות סרבניות. נהנו לאתגר את הדום.
ולא, לא בגללו. כי זה היה האופי שלהן.
ולפעמים עדיף להיות מלך בלי נתינים, מאשר מלך מתוסכל שמרגיש שהנתינים עושים לו דווקא (ולזרוק אותם ממש לכלא אי אפשר. מילת קסם - פוף - והם בחוץ)

לגבי הטיזריות. מהנסיון שלי, כל הסאביות עשו לי טיזינג כל הזמן. זה מין צורך שלהן בעיני, כדי להרגיש שבכל זאת מכניעים אותן. אני לא משחק שמה במקום הזה. עדיין, זה שהן עושות טיזינג, ואוהבות בעצם את מוסד העונש בכלל. זה שהן אוהבות לאתגר את הדום שלהן. אין בכך לעשות מהן סאביות לא טובות חלילה. יש בכך לדרוש מהדום שלהן סבלנות למעשים הללו שלהן, ויד תקיפה מצידו.
בתפישתי, את רמת ההתמסרות שניתן לצפות מסאבית, ניתן לזהות די בקלות בשלבים הראשונים של הקשר. אחרי זה, ללכת להיסטוריית החיים של הסאבית ולתלות את הקולר בכך, שהיא לא סאבית מספיק. תסלח לי, אבל זה קצת בגדר תירוץ קלוש בעיני.