שוב אני מוצץ גבעול, תחת גשר מט ליפול.
לא יכולתי לומר זאת טוב יותר בעצמי. כל כך מדוייק, כל כך רהוט.
המילים האלמותיות של השיר המקסים הזה של מאיר אריאל, נשל הנחש, עושות בי שמות, כשאני לבד בבית, בבוקר יום שבת, מנסה לאסוף את עצמי ולצאת לחיים מחדש.
לך תצא מזה עכשיו... חלפו חודשיים.
השילוב הלא מהמם הזה, של הגעגועים לנשוא אהבתי, בתוספת הבדידות הזו, מקרקשים את החוסן שבניתי לעצמי במשך שנים רבות, בעמל כה רב.
השלתי את נשל הנחש, אך העור החדש טרם למד ללכת.
כוסשלהראבק.
אבל אני חזק ואני אנצח גם את זה.
עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
אבל, נו יאללה כבר, נמאס.
פפפ
כמו חדש, למחוז חפצי אגיע.
אוטוטו
שוב אני מוצץ גבעול
תחת גשר מט ליפול
כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת
שוב אני מתחיל לשאול
מה לרצות מה לאכול
כשהנמלה העניינית אותי מודדת.
אחת לאיזה זמן מוגבל
אני נשמט אביון ודל
ממירוץ הכרכרה המשתקשקת
נפלט משצף מעגל
וכמו שוקע תחת גל
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת.
ואבא תמיד אומר
תעזבנו יום יעזבך יומיים
העגלה נוסעת אין עצור.
קפצת ממנה היום
חלפו שנתיים
והנה נשארת מאחור.
צולל חופשי ללא מצנח,
לכל הכיוונים נפתח,
והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,
כך שבינתיים אני נח,
כך כמו שאני מונח
כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.
עני ורש ומרושרש,
מביט בנשל הנחש.
לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
בהשילי בלי כל חשש,
תרבות של עור אשר יבש,
וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.
אך אבא בשם אומרו
"תעזבנו יום יעזבך יומיים" -
העגלה נוסעת אין עצור
לא קפצת עליה היום
חלפו חודשיים
והנה נשארת מאחור.
וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע -
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.
ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר.
ואבא חוזר ואומר:
"תעזבנו יום יעזבך יומיים"
העגלה נוסעת אין עצור
קפצת ממנה היום
חלפו שעתיים
והנה נשארת מאחור