מתוך הסרט, סיפורי דגים. סיפור מקסים.
יש דגים שאי אפשר לתפוס. זה לא שהם יותר מהירים, או יותר חזקים מדגים אחרים. פשוט יש בהם משהו נוסף. ה-"חיה" היה מין דג כזה.
כשאני נולדתי, הוא כבר היה אגדה. הוא התחמק מפיתיונות של 100 דולר, יותר מכל דג אחר באלבמה. היו שאמרו שהדג הזה הוא רוח של גנב.... שטבע בנהר ההוא, 60 שנה קודם לכן. אחרים טענו שהוא דינוזאור, שנשאר מהעידן הקרטוני. אני לא התייחסתי ברצינות לאמונות טפלות מהסוג הזה. אני רק יודע, שאת הדג הזה ניסיתי לתפוס.... מאז שהייתי נער, לא יותר מגילך. וביום שנולדת, זה היה היום, בו הצלחתי סוף סוף לתפוס אותו.
ניסיתי עליו הכל. תולעים, פיתיונות, אפילו חמאת בוטנים וגבינה. אבל ביום ההוא הייתה לי התגלות. אם הדג באמת היה רוחו של הנרי וולס, אין סיכוי שפיתיונות רגילים יעבדו עליו. אני חייב להשתמש במשהו שהוא ממש רוצה. זהב.
הורדתי את טבעת הנישואין שלי, וקשרתי אותה, בחוט הכי חזק שיש, מספיק חזק כדי להחזיק גשרים, גם אם לכמה דקות. ואז השלכתי אותה אל מול הזרם. ה-"חיה", זינק באוויר ותפס אותה, עוד לפני שהיא נגעה במים. במהירות הבזק, ניתק אותה מהחוט.
אתם בטח מבינים לאיזו צרה נקלעתי. טבעת הנישואין שלי, סמל נאמנותי לאישתי...שתהיה עוד מעט, אמו של בני.... אבודה בתוך מעיו של דג שאי אפשר ללכוד אותו.
עקבתי אחרי הדג הזה, במעלה ובמורד הנהר. הדג הזה, ה-"חיה". כל הזמן קראנו לו "הוא", כשבעצם הוא היה "היא". היא הייתה מלאה בביצים, ועמדה להטיל אותן בכל רגע. מצב בעייתי בעליל. יכולתי לבתר אותה ולקחת את טבעת הנישואין שלי, אבל אז הייתי הורג את הדג הכי פיקח בנהר האשטון. האם אני רוצה לשלול מבני, את האפשרות.... ללכוד בעצמו דג כזה ? הדגה הזו.... ואני. היה לנו גורל משותף. "היינו חלקים של אותה משוואה". ואתם בטח שואלים.... אבל למה היא תפסה את הזהב, כששום דבר אחר לא משך אותה ?
זה היה הלקח שלמדתי באותו יום.... היום שבו נולד בני. לפעמים, הדרך היחידה לתפוס אישה בלתי מושגת, היא להציע לה טבעת נישואין.
לפני 17 שנים. 24 בנובמבר 2006 בשעה 17:18
