הנוף בסוואנה שלי

התעוררתי. 2:30 בבוקר, או שבלילה, תלוי איך מסתכלים על זה. גם אני טרם החלטתי, אם זה הצד של הלילה או, שקמתי מוקדם.

אני מוטרד.

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

זה כמעט ולא קורה לי, העניין הזה של דודי שינה. אבל הפעם זה דוד משמעותי.

***

ממש, אבל ממש לא טוב לי בעבודה. זה ברור כשמש, שאני צריך לשים מכתב התפטרות.

בבית, וואללה, ילדים בגיל מתבגר מתקדם, זה לא בגדר שעשוע לשעות הפנאי. האמצעי החייל גר איתי בסופי שבוע, אך עסוק בענייניו וטוב שכך. הגדול כבר נושק ל 30 ופורץ לחיים במלוא אונו העצום והמקסים. הקטן בגיל המרד (15) והוא לוקח את מושג המרד לקצוות מכאיבים.

אוטוטו ואני כבר נושק לארבעה חודשים בלי בת זוג וגם נורא לבד. בדידות עמוקה כזו, מהסוג הפוצע הזה.

יש משהו קצת הזוי, בלפתור את הבדידות בזוגיות, שהרי שורשי תחושת הבדידות, הרבה יותר עמוקים מזה. ברור, שניתן לומר, שהבדידות פחות קשה, ביחד. אבל עדיין...

בכל אופן, אני לא באמת עושה שום דבר משמעותי, בכדי למצוא זוגיות. זה לא פשוט העניין הזה.

תוסיפו לזה פלייליסט של שירים עבריים שקטים, שמתנגן לו ברקע של כל זה. איכשהו יצא שהשירים האלה, די תורמים למגמה המלנכולית של מנגינת ליבי.

***

נראה לי שאני לוקח את השעה ההזוייה הזו, את הדוד, ואת מה שמטריד אותי, לצד של הלילה ולמרות, שזה סוג של בריחה, ארשה לעצמי הפעם לאפשר זאת ולחזור לישון.

***

גם בימים הכי גשומים, תמיד ידעתי, שהשמש עוד תפציע.

שכה יהיה לי טוב