הנוף בסוואנה שלי

אתמול הלכתי לבקר בבית אבות סיעודי, דודה מבוגרת שלי. היא נפלה, שברה יד, ובאותו יום, נפלה שוב על היד השנייה, שהיא לא נשברה.
אחי ביקר אותה לפני, וקפץ אלי לאכול ארוחת ערב. הוא חזר מזועזע, ואמר שמצבה נורא.

נכנסתי לשם, היא היתה לבד. יושבת על כיסא גלגלים, מול שולחן האוכל, עם גבס על יד אחת, וסימני חבלות, ושיטפי דם, על כל גופה. רזה ביותר, ונראית פשוט נורא. כל כך נורא שבא לי לבכות.
האישה הזו, היתה בשואה, עם מספר והכל. עברו עליה כל כך הרבה דברים קשים גם חוץ מזה בחיים, שלא נדע. כמה סבל יכולה להיות מנתו של אדם בחיים ?

נתתי לה נשיקה, היא חייכה אלי, וניסתה לשמח אותי. ביקשה כל מיני בקשות, שפשוט לא יכולה לעשות בכלל. לא יכולה להזיז בכלל את כיסא הגלגלים. לא יכולה לאכול לבד. ניגבתי לה את הפה, נתתי לה לאכול קצת. לקחתי אותה לשטוף ידיים. היא אמרה שעייפה, ניגשתי להעביר אותה למיטה, אבל היא לא הסכימה. אמרה שצריך מיומנות, שהרי אחרת אפגע בעצמות שלה. היא חולה בסרטן סופני כבר מזה זמן, והוא פגע לה כבר בעצמות, שכעת חלשות ונוטות להשבר.

לפני שבועיים או משהו כזה, היא הגישה לי כוס תה אצלם בבית, והיא ובעלה, אירחו אותי.

אחרי כחצי שעה, הגיע בעלה, עם הפיליפינית שלו. נזפתי בו, איך זה שאישתו קצת לא מרגישה טוב, והוא כבר לוקח לו אישה צעירה.
נתתי לה, לשתות, מקופסת שימורים כזו של זקנים תשושים. ככה היא קוראת למזון הזה, ואומרת שהיא אוהבת אותו מאד. ניגבתי לה את הפה. ופשוט ליטפתי את ידה הכחושה. לא הצלחתי להמנע מלחשוב על הדמיון אל הפליטים במחנות, כפי שנתגלו בפתיחת השערים אחרי נפילת הגרמנים.

היא התמסרה למגעי, לבדיחות המטופשות שלי, כמו שאני אשבור לה את היד השניה, אם לא תיתן לי להאכיל אותה. אחרי כשעה, הוקל לה מאד. היא צלולה לחלוטין. שוחחה איתי על כך שלא רוצה להיות לנטל על בעלה, ועל המשפחה בכלל.

ישבתי שם שעתיים וחצי. והלכתי הביתה. אחרי שעה בערך, פשוט הלכתי לישון.

זה נורא הזיקנה הזו, הסוף הזה שמגיע, תמיד מותיר אותי מצומרר. לראות מישהו מת לו לאט לאט, דועך, עד שנגמר. להסתכל ככה למוות בעיניים, מזדחל לו בביטחה, ובעקשנות, ומכלה כל חלקה טובה.

פשוט נורא.