לפני 17 שנים. 30 בדצמבר 2006 בשעה 20:58
תשמעו. זה משהו המדבר הזה. הם משהו, לוטוס ומאלף, וגם המשתתפים האחרים בטיול. יש משהו בטיילים, שמבדיל אותם, משאר בני האנוש. התיקתוק האינסופי של המזון, של מסלולי השטח, בטבע הפראי והנשגב הזה. ההצפה האינסופית של האירועים, בתוך חלקת האלוהים הגדולה הזו, של מדבר יהודה. של הטבע, שפורץ שם בשאון רב, של שקט עצום ורב, אל תוך מעמקי הנשמה.
התלונות של המשתתפים בטיול, על שאגות, ה-"הו מאמא" של הגננת בשעות חושך מוזרות.
פשוט אורגזמה של הנשמה. ולא רק.
אמאלה, זה כואב בתוך החזה. הצפה כזו עצומה ורבה, של רגשות, של תחושות, של ריגושים.
תודה אלוהים, גורל, או השד יודע מי זה שאחראי לכל האושר העצום והרב הזה.
פשוט תודה.
הו מאמא.
