שבוע שעבר, ביום רביעי בערב סיימתי לעבוד בפתאומיות במשרת המנכ"ל של חברה ברוסיה.
ביום ראשון התחלתי לחפש כיוון חדש.
ביום שני, הגיתי רעיון פגזי לסטארטאפ מבטיח. כבר יש לי שתי חברות רציניות, שמעוניינות להצטרף למיזם. המשקיע הרוסי טס לחול עד לסוף החודש, אז לא הספקנו להפגש לדון ברעיון.
עד יום שלישי מצאתי שני כיוונים מבטיחים מאד לפרוייקטים לבינתיים.
ביום רביעי בבוקר פסלתי אחד מהם והתחלתי לעבוד במקום השני.
ברביעי בבוקר, פתחתי בשיא המהירות בפרוייקט החדש והפגזתי. ואז הגברתי את הקצב (עבדתי איתם כבר בעבר).
הפרויקט האחד הזה, שבהתחלה עשה רושם כמשהו של חודשיים שלושה, צמח במהלך ככככלללל יום רביעי, לכמה פרויקטים של לפחות חצי שנה. על שולחני, נערמו כרטיסי אבלואציה לעוד פרויקט חדש, בקצב של כל שעתיים, עוד אחד.
ביום חמישי, היום, עבדתי מהבית. כתבתי מסמך אפיון לפרוייקט הראשון ואני כבר לקראת סיום. למרות שהוקצבו לכתיבת מסמך האפיון שבועיים.
היום ב- 15:30, אספתי את הקטן ונסענו עם הבינוני לטפס (ביום חמישי מטפסים בבורדרלנד עד 12 בלילה).
לאחר מכן אכלנו ביחד ארוחת ערב במסעדה, החזרתי את הקטן לגרושתי השנייה שתחייה. חזרתי הביתה, גמרתי את כל החיים שהיו לי בקנדי קראש. צוטטתי קצת עם חברה מפעם ועכשיו התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
בקצב הצ'יטה. הכל תחת שליטה. וכאמור, אני חי בסרט.
סופ"ש מקסים לכוללללנו.