אולי באמת הגיע הזמן. לאמירה כל כך גדולה, לדעתי, כפי שמופיעה בפרופיל שלי. זו אמירה כל כך עוצמתית, שאין ממנה חזרה בעצם. כל כך שכך, שבעיני, צריך להזהר באמירתה.
הפוסט הזה עבורך, הגננת. אני לא משוכנע, שתביני עד הסוף את הנאמר, בטח שלא את העומק, מפאת מגבלות השפה, ועדיין, יש בזה טעם גדול, בעיני.
כי סערת עלי, לנצח אנגנך.
פגישה לאין קץ, חוה אלברשטיין, מילים: נתן אלתרמן, לחן: נעמי שמר
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעייפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות
לפני 17 שנים. 16 בינואר 2007 בשעה 20:26