אז מה אני אגיד לכם, לקח לי ארבעה חודשים תמימים ללמד את הזונה באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה.
אבל זהו, היא כבר לא יכולה לגמור בלעדי. זה לא שאני אוסר עליה לגמור, או מחייב אותה לקבל אישור לגמור. היא פשוט לא מצליחה.
זה הכי שווה ככה, שהאורגאזמות שלה שלי. בלי להכריח, בלי לצוות, בלי צורך לבקש רשות. אמרתי לה שזה יקרה בקרוב.
זהו, עכשיו היא אסירה שלי. אם היא רוצה לגמור, היא חייבת אותי.
עכשיו מה? מה שאני רוצה ואני רוצה ממש המון.
לעמוד בשלשות מסודר מתחת לשולחן שבסלון. שמאל ימין שמאל. ימינה פנה. במקום דרוך.
ומה הזונה אומרת לי? אתה חייב לטפל בי. מחר אנחנו נפרדים לארבעה ימים ואני לא מסוגלת יותר עם החרמנות הזו.
האמת שהיינו הערב בחתונה והיא באה מתוקתקת כמו שאני אוהב. היתה הכי יפה מכולן בחתונה (והיו שם מלא פצצות). אפילו הביאה לי מנות אוכל מהמזנון ואפילו קיסם ושתייה. כל זה בלי שאבקש בכלל.
אני חושב, שמגיע לה שאטפל בה.
טוב בטח, שאתעלל קצת במצב הזה שלה, זה הרי כיף כל כך, חוסר האונים והנואשות הזו שלה. אבל אחרי כמה זמן בסוף אתן לה בראש.
מזל טוב לנו, ארבעה חודשים. איזה כיף כשכיף.
