אתמול, לראשונה ממש, הגננת למדה להתמסר ממש. מוזר לי באיזה אופן, שזה קרה רק עכשיו, אחרי כמעט חמישה חדשים. אבל פשוט כך קרה. עכשיו, היא יודעת להתמסר, ממש לגמרי. ברור, שיש עוד כברת דרך, אך יש שם שינוי דרסטי מאד. היא למדה, לבוא לסשן, רק עם רצון לתת, מבלי לבקש מאום לעצמה. זה מקום נשגב המקום הזה. הוא מרגש אותי עד כלות.
אתמול, פעם ראשונה, בכל הנסיון שלי בבדסם, שבאתי לסשן, רק כדי לקחת. בלי רצון או צורך לתת בכלל. זה קשה לי המקום הזה. אמרתי פעם לסאבית אחת, שאני יודע לקחת התמסרות, עצומה ורבה, אבל אני לא יודע מה לעשות איתה, כשהיא מגיעה, איך להנות ממנה באמת. אז זהו, שאתמול היתה לי הפעם הראשונה, שהתחלתי להנות מהתמסרות הזו, באופן החדש הזה. האופן, בו אני מרוכז רק בעצמי. לוקח בלבד.
כשאני חושב על זה, איזה מוזר זה, ככה.
וואללה.
***
אני חושב שהגננת צריכה סאבית. הדומיות בוערת בה, בנשמתה. היא זקוקה להיות דומית. אני אוהב מאד שהיא דומית שלי, בסשנים. אבל זה לא מספיק לה, לדעתי. גם, אם אנחנו עושים יותר מדי סשנים כאלה, זה פוגע ביחסים שלנו.
הגננת דו מינית. סאב, זה בעייתי מדי. זה יעשה יותר מדי בעיות. לכן, עדיף בחורה.
היא זקוקה לסאבית ממש, שלה לגמרי. כמובן שלא אורה לה לעשות כך, אבל עדיין אומר את דעתי. פשוט נראה לי נכון שכך יהיה.
כמו שאני רואה את זה, הסאבית העתידית הזו, לא תהיה סאבית שלי בכלל, רק שלה.
***
אתמול במסיבה, בנו לימיטס, היה ממש נחמד, פגשנו את המהירה, ועוד מכרים. היתה מוסיקה פשוט מדהימה וקיצבית. רקדתי לא מעט. אפילו באדי לא עשה לי פאדיחות, אלא רק חלק לי כבוד. (תודה ידידי). תודה לאורלי, יפיפיה ומקסימה, את נותנת לי תחושה טובה, בחיוך שלך אלי, באורה החיובית שקורנת ממך. היה כיף.
פעם הבאה, נלך לפקוד את הפאמיליה בדאנג'ן. נראה מה קורה שמה (עוד לא היינו). אני משוכנע, שהצוות המצויין שקם שם, יודע מלאכתו אמונה, ובטח ממש לגמרי מצויין גם שמה.
***
כשאני חושב על זה, איזה נושאים מעסיקים לי את הראש עכשיו, זה מצחיק אותי. לפני לא הרבה זמן, הייתי עסוק בבעיות קיומיות בכלל. עכשיו, אני עסוק בעיצוב הקצפת של החיים.
לפני 17 שנים. 24 בפברואר 2007 בשעה 17:40
