יש לנו שני עולמות. אחד כשהיא עם הילדים ואחד כשהיא איתי.
העולמות האלה מאד מקוטבים. פשוט טרנספורמציה הזוייה.
יומיים שלושה היא איתי ואז פוף, נעלמת לעולם מקביל.
ואני, וואללה כשהיא איתי אני מרגיש פשוט נפלא. אבל כשלא, כאילו אני לא קיים בעולמה.
אני לא מוכן לקבל את זה.
אני לא רוצה להשמע כפולני מתלונן, אבל אני מתלונן.
כשהיא איתי היא עושה אותי חרמן ברמות מוטרפות. לוקח לי כמעט יומיים עד שנרגעת החרמנות שלי.
והיא, כשעוברת לעולם המקביל, יכול לקחת יותר משלוש שעות לענות לסמס שלי בוואטסאפ.
לא מקובל עלי.
במיוחד שכשהיא איתי, היא זמינה מאד לוואטסאפ. לא תמיד עונה אבל קוראת בזמן אמיתי.
כן, אני כועס. אני מרגיש עולם סוג ד. אני לא מסכים להיות שם.
"אני מכירה את זה, היו לי הערות על הנושא הזה".
הערות בתחת שלי. את תהיי זמינה בשבילי, גם כשאת ביקום המקביל שלך. אין לי צורך שתהיי מכורה לנייד. אבל תתני לי זמינות כמו שאת נותנת לעולם המקביל שלך ואפילו יותר מזה.
ככה אני רוצה וככה יהיה.
שאגה לא מרוצה.
פפפ.