אתמול לקחתי את הפאטאלית למפגש עם אנשים שעבדו איתי, אצלם בבית, שאני רוצה לגייס למקום העבודה החדש.
היום לקחתי אותה איתי למקום העבודה שלי, להכיר את כל אלה שעובדים איתי. הצגתי אותה לכולם: "הפיה שלי". אפילו הכנתי לה כמה פעמים קפה במכונת האספרסו המשוכללת שיש לנו במשרד. הספקנו לפגוש גם את המשקיעים הפוטנציאליים. ירדנו גם ביחד לבריכה לעשן.
הפאטאלית דפקה הופעה, חבל על הזמן. כמו שאני אוהב. (מסתבר, שלא רק אני אוהב;-) ).
אחרי זה נסענו לאכול ארוחת בוקר עם בני הבכור, שטען בתוקף שהוא לא באמת מכיר אותה, כי היא לא מדברת בכלל. (הקיבוצניקיות האלה).
אחרי זה נסענו הביתה, מפוצצים מארוחת הבוקר המקסימה והמשביעה שבה טרפתי מלא. נמנמנתי כשעה.
כשהתעוררתי, הפאטאלית עשתה אותי (שוב), להנאתי הצרופה.
היא נסעה להדגים לילדיה איך מקיימים את החובה האזרחית להצביע, ביחד.
עכשיו אני, כי ההוא הלך, יושב שוב לבד בחושך. מכין דברים לישיבה של מחר בבוקר. ישיבה חשובה.
הולך לישון לבד באלכסון.
אני אוהב שהיא ישנה איתי במיטה. זה הרבה יותר נעים ככה.
טוב נו, היא תבוא מחר בערב. אני אוהב כשאנחנו ביחד. זה כל כך יותר שימושי ככה. סופ"ש אני שוב יושב לבד בחושך. חרבאנה.
היא אלופה בלשחק את המקום הסאבי, אבל זה לא באמת. אבל עכשיו היא כבר באמת הסאבית שלי. יש עוד כברת דרך, אבל ניצחנו כבר. יש עוד עניינים פה ושם, אבל מערכת היחסים כבר יוצבה היכן, שהיא צריכה להיות לדעתי.
לפעמים אין לי סבלנות לחכות שהקפה השחור יבושל כמו שצריך.
פפפ
אבל גם, גררררר.
איך אני אוהב שהיא מטפלת בי.
