פוסט ממוחזר: חמלה. לפוסט המקורי.
פעם קיבלתי מתנה ליומולדת את הספר אמנות האושר של הדאלאי למה. תגובתי הראשונה היתה פחחחח.... וגדול, כי אני לא קורא ספרים מסוג המתכון לאושר, איך להיות מאושר בשלושים יום וכאלה. לא מאמין במתכוני בישול לאושר. גם זו שנתנה לי את המתנה, היתה חברה של גרושתי, שממש לא הערכתי, בלשון המעטה.
כשגרושתי, שאותה אני מאד מעריך, קראה את הספר, היא התלהבה ברמות לא סבירות. או אז אמרתי לעצמי, וואללה, וקראתי גם את הספר. אני רוצה להודיע לכם, שהספר הזה שינה לי את החיים. זה נשמע בומבסטי מדי, סופרלטיבי מדי, אבל וואללה, זה בדיוק מה שקרה.
בספר, שאגב הוא הזוי ברמות. פסיכיאטר ניו יורקי קפיטליסט, כותב על תרבות המזרח הרומנטיקנית, של הדאלאי למה. זה ממש בגדר סתירה פנימית במשפט. מה כבר הוא יכול להבין בכלל ? הספר מעצבן, בהרבה חלקים ממנו, ומתחיל לחזור על עצמו מהאמצע ואילך. עדיין, למרות האמור, האופן הלוגי, בו הפסיכיאטר כותב את תורת הדאלאי למה, יש בו ערך רב.
הדאלאי למה טוען שם הרבה דברים, ומנתח איזה מהדברים שאנחנו עושים, גורמים לנו אושר, ומסתבר שהוא מבין בזה, וממש. אבל הטענה המרכזית שלו, שלא באמת הבנתי אותה, עד לא מזמן, למרות שניסיתי לחשוב על זה המון, היא: "הסיבה הכי גדולה לאושר שקיימת, היא חמלה". כאשר אדם מביע חמלה לאדם אחר, זה פשוט ככה ממש, הדבר שיגרום לו הכי הרבה אושר מכל הדברים האחרים בעולם. יותר מכל הדברים האחרים שהדאלאי למה מדבר עליהם בספר. לא הצלחתי להבין את זה אז, וכמובן לא הצלחתי לקבל את זה.
היום אני מבין, ומקבל.
חמלה, זה הדבר הכי הכי שיש בעולם. זה עושה אותך מאושר, יותר מכל דבר אחר. לעזור למישהו, במקום שהוא צריך, לא ממקום של רחמים חלילה, אלא ממקום של איכפתיות, של אהבת אדם, של חברות. פשוט אין על זה, הכי אושר שיש בעולם. כשאתה רואה שמה שעשית עזר לאותו אדם, אבל כל כך שלגמרי ממש, זה מציף את ליבך באושר עצום ורב, אבל כל כך שכך שלגמרי ממש. תשמעו לדאלאי למה.
