הגעתי הביתה, הדלקתי רדיו, והתיישבתי. הגננת אמרה שיש שירים עצובים נורא ברדיו, שאי אפשר לשמוע רדיו. היא כידוע עולה חדשה, שנה וקצת בארץ. אמרתי לה, שזה באמת עצוב היום הזה, ושאני רוצה לשמוע את השירים הללו. הסברתי לה, שרוב המלחמות הגדולות במדינה, קרו כשהיינו 2-3 מיליון תושבים. הסברתי לה, שכל הגברים במדינה, מגיל 18 עד 60, נלחמו, כדי להגן על המדינה שלנו, כדי לחיות פה, כדי לשרוד. אלו היו מלחמות קיום בכלל. הסברתי לה, שברחוב שבו גדלתי, בכל בית כמעט היה מישהו שנהרג, או נפצע קשה. שיש הרבה שנהרגו שהיו חברים שלי. זה לא היה איזה אירוע איזוטרי, שקרה אי שם רחוק. זה קרה פה אצלנו בחצר, בשכונה, בתוך קבוצת החברים הקרובים. זו לא מלחמה של ברית המועצות באפגניסטן, שכמעט אף אחד לא מכיר את מי שנהרג. פה זה אצלנו בחצר. פה זה אנשים, שאנחנו כולם מכירים, שנלחמו ומתו כדי שאנחנו נחייה. הם מתו כדי להציל אותנו. המעט שאנחנו יכולים לעשות עכשיו, זה לזכור אותם, ממש ממש. לזכור את אלה, שבזכותם אנחנו חיים. לזכור את החברים שלנו, וגם את אלו שלא זכינו להכיר.
במותם, ציוו לנו את חיים.
יהי זיכרם ברוך.
לפני 17 שנים. 22 באפריל 2007 בשעה 17:55
