הנוף בסוואנה שלי

יש לי שולחן עבודה, כזה עם שתי שידות מגרות תלויות משני עברי המקום שבו אני ישוב.

שיחה.

הגננת: מסמנת בעיניה, שהיא רוצה להכנס מתחת לשולחן.
אני: זז אחורה עם הכיסא, ומפנה לה מקום להכנס.
הגננת: נכנסת מתחת לשולחן, מנסה לשכב שם באיזה אופן.
אני: מצקצק בלשוני, מסמן לה להזדקף שם מתחת לשולחן. זז עם הכיסא קדימה, ועוד, כולא אותה שמה. היא מתקשה, אני מצקצק שוב בלשוני, היא מתכווצת שמה למטה. אני מניח את כפות רגלי על ירכיה. היא מתחילה ללטף את כפות רגלי החשופות, במכנסיים הקצרות. לאחר כמה זמן, אני מביט בה שם למטה, היא מביטה בי בעיני סאבית, מבקשת בעצם....

פתאום, נוקש בדלת השכן ממול, בעל הפרדס, והלול. מבקש שאזיז את האוטו, כי הוא מוציא תרנגולות הלילה. יצאתי והזזתי את האוטו. חזרתי, הגננת, נשארה שם מתחת לשולחן. מביטה בי במבט שואל. סימנתי לה להכנס לגמרי למקום שלה, שמה מתחת לשולחן. היא נכנסה בצייתנות. אני ישוב פה כותב בבלוג שלי, הגננת ישובה שם מכווצת מתחת לשולחן, מלטפת לי את הרגליים, את כל הרגליים, עד ממש למעלה.

אני חושב שאני נכנס להתגלח ולהתקלח, אתן לגננת לפנק אותי קצת באמבטיה.
מה רע ? לא רע.
החיים יפים.
נה נה בננה.