כל השבוע בערך, עבדתי עד שעות כמו 10 בלילה, ואפילו עד כדי 12 וחצי בלילה. פיכסה, פיכסה, פיכסה.
אין מה לעשות, צריך לעיתים להקריב כדי להגיע למטרות. את המטרה הזו שלי אין לי שום כוונה שבעולם להחמיץ. איך אני נוהג לומר, לא נודע מעולם, שלא הגעתי למטרה שהצבתי לעצמי. ואני כמובן אגיע אליה, ובקרוב מאד. משהו כמו שנה, שנה וחצי.
אבל באסה ככה. לקום, ללכת לעבודה, לחזור, ללכת לישון, וחוזר חלילה.
טוב נו. אני צריך להתייעל. נו נו נו לעצמי בכלל.
***
הערב אנחנו הולכים לדאנג'ן. אל תקפצו, אני יודע שהיום לא יהיו הרבה שמה. אבל אני בא בשביל חברים, לחגוג איתם. בעצם אני בא בשבילי, כדי לראות את אותם חברים.
***
מחר מסיבת טרום חתונה, אצלנו בבית, לחברה מאד יקרה שלי לשעבר, שמתחתנת שבוע הבא, עם איש פשוט מקסים.
מונחים אצלי במקרר, חמישה נתחים, כל אחד בן שני קילוגרמים בערך, של אנטריקוט מיושן טרי, שתכף עומדים לשוחח עם התבלינים, לקראת מחר בערב. סך הכל כמעט עשר וחצי קילוגרמים של בשר איכותי.
מפאת גודלו המצומצם של התנור שלי, שיכול להכיל מקסימום שניים שלושה נתחים, אני מכין שלושה נתחים של רוסט ביפ.
שני נתחים, בני כשני קילוגרמים כל אחד, אני מכין, כנתחים שלמים על האש. שאותם אני פורס לאחר שיחה יסודית עם הגחלים הלוחשות, לסטייקים, חורך אותם עוד מעט על הגחלים, ורק אז מגיש אותם, לכעשרים המוזמנים המאושרים, שצמים כבר מתחילת השבוע.
קודם נאכל סטייקים, ורק לאחר מכן, נעבור לרוסט ביפ.
איך אומר אהרוני: רוסט ביפ, הבשר במיטבו.
וואללה, אבל ממש לגמרי.
לפני 17 שנים. 21 ביוני 2007 בשעה 19:24
