נפתח שירשור בנושא הנשיא קצב ועיסקת הטיעון. לשירשור.
תגובתי משמה:
ראיתי את השירשור הזה, ואת העשן המקסים שיוצא מנחיריה של השליטה, כאשר יוצאת באומץ, מכובד ומוערך בעיני, להגנה פה.
אני לא מספיק בקיא בפרטי המקרה, ובטח שלא בסוגיות משפטיות, ואף לגמרי לא חלקתי את יצוען של אותן בנות, ובטח שלא, של נשיא מדינת ישראל, לשעבר, יבוז כבודו.
אני רוצה להאיר צד אחר פה, בדיון המלומד הזה. זה צד מגניפיקנטי לעילה ולעילה, כדרכי בקודש.
הוא היה נשיא מדינת ישראל, פור קראינג אאוט לאוד. הן פקידות שמה, זוטרות במידה זו או אחרת. הוא המעסיק שלהן.
בבסיס טענתי, שיש פה התייחסות, {שלי לפחות}, של דימיון לבדסם בכלל. זו לא מערכת יחסים שיוויונית, אלו יחסי שליטה בכלל. ומכיוון שכך, הלא הוא לא לא, ויש יכולת לדום, לאכוף את רצונו שמה. אמנם סביר להניח, שהיתה שם הסכמה, בחלק מהמקרים לפחות. אבל זו הסכמה שהושגה תחת לחץ דומי, ולכן היא לא כשרה בעיני, בעליל.
בבואינו לבחון את המקרה, מתוך עיניים בדסמיות שיפוטיות, אני מגיע למסקנה ברורה אחת, בהירה וחדה עד כדי סינוור.
בוז בוז בוז
ולגבי סוגיות משפטיות, עלה פה לא פעם אחת, שמקרים בדסמיים, צריך לשפוט באופן אחר לחלוטין. והרי לא הבשילה לה מערכת המשפט עדיין, לטפל במקרים בדסמים, באופן המגניפיקטיבי, שאני ידוע בגישה שלי שמה.
ברור שימצאו חולקים על דברי, וטוב שכך. בבסיס הדיון הפתוח הזה, וחופש הדעה, מצוי היופי המדהים כל כך, של החתירה לאמת הצרופה. {אם יש כזה דבר בכלל, שהרי אולי יש כמה, מי ישמע}.
מצחיק אותי קצת, למרות העצב הרב, שהיום בחרו לשדר ב Yes, את הסרט, הנשיא מאוהב.
אם זה לא היה כל כך עצוב, בטח גם הייתי צוחק מהעניין. חבל שאני בוכה בכלל. ואולי לא חבל בכלל בכלל.
תבכו חברים, זה רגע עצוב נורא.
לפני 17 שנים. 28 ביוני 2007 בשעה 18:38
