חשבתי לעצמי פעם, בתחילת דרכי, שזה כיף להיות דום. {אולי בגלל זה בחרתי להיות מתחלף בכלל}. חשבתי שדום יכול להשען אחורה ושהסאבית תעשה בשבילו הכל. שהוא לא צריך לעשות כלום, חוץ מאשר לתת לה עונש פה ושם, שזה ממש לא בעייה בשבילי, ולא כרוך במאמץ, אפילו, אני יכול בקלי קלות להעניש חתול מת שהוא יהיה עצוב נורא.
אבל מסתבר שסאבית זה עבודה קשה נורא לגמרי ממש. תשמעו, זו אחריות בכלל, לדאוג לה, לעשות אותה מאושרת. מה זה זה, כל זה ? לכן למרות שאני דום קשוח ומסוכן נורא, נאלצתי לעבוד נורא קשה ביממה האחרונה, לכתוב מכתבים דביקים, לעשות לה יומולדת, לעשות לה נעים.
אויש..... זה מעייף נורא, וגם פוגם קשות בתדמית שלי, שעמלתי עליה כל כך הרבה. פורצים סדקים בחומות הבצורות של חזותי המסוכנת. עוד יבואו כל מיני זבות חוטם, חצי מגילי, או משהו כזה, וייתחסו אלי כאילו שאני לא קשוח כל כך, ינסו לגרום לי לדביקות, לאמפטיה, ירצו שאתן להן חום.
אמאלה
מתחבא מתחת לשולחן, מנגב את הזיעה ממיצחי המיוזע, וממתין שתעבור לה הרבע שעה שעוד נותרה לפרצות בחומת הביצורים שבניתי בעמל כה רב.
חכו חכו, עוד רגע קט, ותכף אני חוזר להיות מה שאני בעצם, תמצית קיומי, דום מתחלף מסוכן, וקשוח נורא לגמרי ממש.
אהאהאהאהאהאהאהאאהאהאהאהאהאהאה
(זו היתה שאגה נוראית, ואתם אמורים עכשיו להבהל נורא)
לפני 17 שנים. 8 ביולי 2007 בשעה 20:48
