הרבה זמן לא היה לי דאדי, אחד כזה שדואג ושומר, מחנך ומעניש, אוהב ומעריך.
אני לעולם לא אשכח את הדאדי שהכריח אותי לאכול תפוח חתוך, כשאני עירומה על הברכיים, כי הוא ידע שאני לא אוכלת מספיק פירות וירקות.
אני גם לא אשכח את הדאדי הראשון, זה שנתן לי להרגיש שזה בסדר למצוץ אצבע כשאני עצובה במיוחד, שזה בסדר לישון עם הדובי שלי, גם אם הסביבה אומרת לי שאני כבר גדולה מדי לדובון.
אני מתגעגעת לתחושה הזאת. לביטחון, לחוסר השיפוטיות, לחום והאהבה.
לאחרונה, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נשאבת לליטל ספייס, רואה סדרות מצוירות מהילדות שלי, מתכרבלת לשינה עם בובת הנמר שלי, מרגישה מחנק ובכי מהדברים הקטנים ביותר...
הלוואי והייתי יכולה להסביר לאנשים, לבני זוג, לפוטנציאלים, מה אני צריכה אבל דווקא אז כל המילים בורחות לי...
ומי שלא מגיע מהעולם שלנו, מהיקום המקביל הזה שנקרא עולם הקינק, לעולם לא יבין באמת...
