מי אני, מה אני...

התארסנו.

אני אמורה להיות נרגשת.

אז למה אני מרגישה מבועתת?

אני אוהבת אותו. אני יודעת שהוא לא האקס שלי ושמה שקרה אז לא יחזור. אז למה בכל זאת?

זו הטראומה?

הפרפרים בבטן פשוט התחרפנו יותר מדי?

אין לדעת.

מקווה שעד החתונה זה יעבור😅

A burden.

Am I one?

To my family, my friends...

Or do I carry too many?

From the past, the dreaded future...

 Perhaps both...

One day, maybe, someone will help me figure it out

פגעתי בחבר טוב. חדש, אבל טוב.

לפחות ככה זה נראה מכאן.

למה יש לי נטייה כזאת לריגשי? ללקחת הכל אישי וללב? לא להבין הומור ובדיחות וצחוק?

האם זה מהטראומות? האם זה מההרגל שהאקס שלי טבע בי שכל מילה היא עלבון? האם זה מהמקום הליטלי הקטן והילדי שבי?

לא התכוונתי להעליב, לא התכוונתי להיות כנה ברמה פוגעת.

לא יודעת אם דברים יסתדרו אבל מקווה שכן...

די עם אנשים ששולחים הודעה עם כותרת בלי תוכן.

די עם אנשים שאמרתי להם לא ועדיין ממשיכים לשלוח.

די עם אנשים שרושמים לי  "סיקרנת" אבל לא מרחיבים,

איך מגיבים לזה בכלל?

וכל זה כשבפרופיל כתבתי שאני לא מעוניינת בהיכרות.

תניחו לי...

כדי להפיג מתחים ולחייך קצת בטירוף הזה...

חבר חדש לכרבול! אור הקטנה מאושרת☺️

תעזרו לי לבחור לו שם?🥰

איך מתמודדים עם הצורך לקום ולהיות אחראית על כיתה שלמה כשכל מה שאני רוצה זה להתכרבל במיטה עם הבובה שלי ולישון עד שהמלחמה הזאת תיגמר?

כשהלמידה הייתה בזום עוד איכשהו התמודדתי, קמתי נשארתי חצי בפיג'מה והעמדתי פני אדם מבוגר לחצי שעה לכל זום בערך, ומיד חזרתי למיטה אחרי שזה נגמר...

עכשיו חוזרים למסגרות, אני אצטרך לשים על עצמי בגדים בוגרים, פרצוף בוגר, אחריות ושליטה. איך?! 

וכל זה כשהבן זוג שלי במילואים, כשאני אחזור בסוף היום הביתה ללבד, לגעגוע, לבכי, לדאגה...

אין לי מושג איך להתמודד עם זה... האם התפטרות היא אופציה הגיונית? כי לי היא נשמעת יותר ויותר טובה...

אתמול בלילה אחרי שיצא סוף סוף לאפטר סופש, ובפעם הראשונה מאז הכרנו קיבלתי זיון פה וגרון כמו שתמיד רציתי! 

לצורך ההסבר חשוב לציין שהוא תמיד היה מאוד עדין איתי במיטה, ובעיקר בדברים שעלולים לחנוק אותי, בגלל טראומות עבר מיניות ופיזיות שהוא יודע עליהן.

אבל אתמול, אחרי שהוא גמר בגרון שלי והמשכתי לשאוב אותו עד הטיפה האחרונה כמו שאני אוהבת, התחננתי בפניו שזה יהיה דבר שבשגרה, שיחזיק לי ככה בראש ובשיער ויזיין לי את הפרצוף כל הזמן כמו עכשיו, והייתי עם דמעות של עונג בעיניים.

היום בבוקר קיבלתי את מבוקשי! ולא רק זה, ביקשתי לעשות את זה על הברכיים ברצפה כשהוא יושב לפניי על הספה, והוא הסכים והתלהב מהרעיון שלי על הברכיים!

אין מרוצה ממני הבוקר🥰

עכשיו רק השאלה איך פותחים מחדש את השיחה המלאה על כל הקינקים שלי אחרי 3 שנים ווניליות לחלוטין ביחד? אשמח לעצות חח

צריך סיבה?

בימינו, כשכל העולם גועש ורועש, צריך סיבה להוסיף עוד קצת מלל ורעש להמולה?

אני מניחה שלא.

אין לי באמת יותר מדי לומר מלבד- היי למי שקורא, תודה שאתם מתעניינים במעט שיש לי לומר.

זה אולי לא עמוק במיוחד אבל אני חושבת שבזמנים האלה קצת פחות עומק, קצת הוכרת תודה וטובה על הדברים הקטנים, היא מה שעושה טוב לכולנו.

אז היי, ותודה🥰

במהלך המלחמה הזאת הבנתי משהו.

בהיותי לבד, כשבן הזוג במילואים, כשכל מה שמשרה עליי ביטחון מחוץ להישג ידי, כשהארץ והעולם כולו בכאוס מוחלט לי הייתה הארה.

אני צריכה לשהות בעולם הזה של הבדסמ. הוא תמיד היה ותמיד יהיה הרוגע שלי, תמיד יהיה המקום הנעים בלב ובנפש. ואין לי אותו ביום יום, אין לו אותו אפילו לעיתים נדירות. הדרך היחידה שלי לחוות אותו, מלבד הפעמים שאני שוקעת בליטל ספייס שלי עם עצמי לבדי, היא דרך כאן. היא דרך הקריאה, היא דרך הקנאה, דרך המציצנות הקטנה שמתאפשרת כאן.

ולכן חזרתי הנה, אחרי זמן רב כל כך. הקנאה הזאת, במי שיש להם את הכל, היא הדרך המזוכיסטית שלי להרגיש את זה שוב, להרגיש את הכאב שאני צריכה.

אז האם אני עוזבת את עולם הקינק? פיזית, עזבתי אותו מזמן, אי אז עם השולט האחרון שלי לפני כמה שנים טובות. אבל מנטלית? הוא תמיד יהיה כאן. 

נפשית, הילדה הקטנה הזאת תמיד תרצה דאדי. אז אסתפק בלקנא במי שיש לה.

Hi again.

Its been a while since I've been here.

I decided to write here today because, even though I doubt anyone here cares, I wanted to vent about leaving.

I'm a submissive, I'm a little, I'm a bit of a brat at times.

I'm also dating a vanilla guy.

How does that work? Well, it doesn't.  Not really.

I love him and he loves me, but I feel like a part of me, this part, the kinky part, is dying.

I need him to be able to pull my hair, to spank me, to command me, to tie me up and tease me until I cry.

But I know he never will. And asking him to do any of these things, makes me feel like I'm corrupting him...

He experienced me in little space recently, I was crying and sobbing and he was so confused as to why this tall grown woman crying like a child. And I couldn't explain...

So I'm leaving this world behind me, I will live my life without it. At least until I break.