הגעתי למסקנה שאחד הדברים שאני הכי טובה בהם זה לסבול נפשית.
אני תמיד אמצא את האנשים שיכולים לאמלל אותי. תמיד אכנס לפינות שיובילו לריבים שאחר כך אשב שעות ואנתח עם עצמי. תמיד אבחר את הבחירות השגויות.
מזוכיסטית😅
ואז התחתנתי, עם אדם מהמם שעושה לי טוב. ויש שני דברים שאני חושבת עליהם מאז אותו רגע:
1. מתי כל הטוב הזה ייגמר? מתי הפרצוף האמיתי ייחשף? מתי יהיה לי רע? כי הרי לא הגיוני שבחרתי נכון הפעם.
2. איך אני יכולה להרוס את זה?
ואני אסביר, זה לא שאני רוצה להרוס את הדבר הטוב שיש לי. אני פשוט בטוחה שזה בלתי נמנע שזה יקרה.
ואיך כל זה מתקשר ל"מה אם"?
אני חיה את חיי בספקות. תמיד חיה בתוך השאלה הזאת, תמיד מתעללת בעצמי עם תרחישים כאלה, זאת המזוכיסטיות שלי כלפי עצמי:
מה אם לא הייתי נולדת דתייה? מה אם ההורים שלי לא היו מתגרשים ביום הולדת שלי? מה אם לא הייתי מגלה בתיכון שאני בי? מה אם לא הייתי מתגרשת ונשארת בנישואים הראשונים האומלליים שלי, איפה הייתי היום? מה אם לא הייתי מגלה את עולם הבדסמ לפני כעשור, זה היה הופך אותי לאדם אחר ממי שאני היום? מה אם הבן זוג הנוכחי שלי היה חלק מהעולם הזה איתי, היה לי טוב יותר, או קל יותר לתמלל את הצרכים שלי ואת האני האמיתי שלי שגם עכשיו עוד מוסתר ממנו?
וכל זה רק טעימה מהדרך בה אני חיה...
ולמה כל זה עולה עכשיו? כי אחד האנשים שהכי השפיעו עליי בחיים, אדם שאהבתי והיה לתקופה קצרה אבל משמעותית השולט שלי אבל שבחרנו להתרחק אחד מהשנייה בגלל שהיה נשוי, התגרש לאחרונה. גיליתי את זה אחרי שהתחתנתי. וזה פתח מיליון שאלות נוספות על מה אם בראש שלי...
ואני בחורה מונוגמית, נאמנה. אין שום סיכוי שאבגוד בבעלי. אבל הוא לא מספק את הצרכים שלי, הוא לא מבין ולא מכיר את הנשלטת שבי, הליטלית הבראטית שצריכה גבולות. ולכן השולט הזה והחזרה לתקשורת איתו, גם אם חברית, מערער כל מה שאני מרגישה...
וכל מי שבעולם הזה יבין כמה קשה זה להסביר על האני הזאת, הלא נורמטיבית, השונה, למי שמבחינתו בדסמ זה מכות וחבלים ובגדי עור כמו בפורנו...
וזה למה אני מפחדת שהתשובה לשאלה השנייה שלי, על איך אהרוס את זה, מתקרבת מהר מדי...
