מי אני, מה אני...

במהלך המלחמה הזאת הבנתי משהו.

בהיותי לבד, כשבן הזוג במילואים, כשכל מה שמשרה עליי ביטחון מחוץ להישג ידי, כשהארץ והעולם כולו בכאוס מוחלט לי הייתה הארה.

אני צריכה לשהות בעולם הזה של הבדסמ. הוא תמיד היה ותמיד יהיה הרוגע שלי, תמיד יהיה המקום הנעים בלב ובנפש. ואין לי אותו ביום יום, אין לו אותו אפילו לעיתים נדירות. הדרך היחידה שלי לחוות אותו, מלבד הפעמים שאני שוקעת בליטל ספייס שלי עם עצמי לבדי, היא דרך כאן. היא דרך הקריאה, היא דרך הקנאה, דרך המציצנות הקטנה שמתאפשרת כאן.

ולכן חזרתי הנה, אחרי זמן רב כל כך. הקנאה הזאת, במי שיש להם את הכל, היא הדרך המזוכיסטית שלי להרגיש את זה שוב, להרגיש את הכאב שאני צריכה.

אז האם אני עוזבת את עולם הקינק? פיזית, עזבתי אותו מזמן, אי אז עם השולט האחרון שלי לפני כמה שנים טובות. אבל מנטלית? הוא תמיד יהיה כאן. 

נפשית, הילדה הקטנה הזאת תמיד תרצה דאדי. אז אסתפק בלקנא במי שיש לה.

Hi again.

Its been a while since I've been here.

I decided to write here today because, even though I doubt anyone here cares, I wanted to vent about leaving.

I'm a submissive, I'm a little, I'm a bit of a brat at times.

I'm also dating a vanilla guy.

How does that work? Well, it doesn't.  Not really.

I love him and he loves me, but I feel like a part of me, this part, the kinky part, is dying.

I need him to be able to pull my hair, to spank me, to command me, to tie me up and tease me until I cry.

But I know he never will. And asking him to do any of these things, makes me feel like I'm corrupting him...

He experienced me in little space recently, I was crying and sobbing and he was so confused as to why this tall grown woman crying like a child. And I couldn't explain...

So I'm leaving this world behind me, I will live my life without it. At least until I break.

What should you do when you feel on the verge of crying, of collapsing, of losing control,

but you have no shoulder to cry on, no one to lean on, no person to take that control from you safely?

And all for what? One moment of feeling like a disappointment. That's all it takes. 

אני עייפה... 

עייפה מלקבור את העצמי האמיתי שלי

עייפה מלחפש את האדם הנכון. 

עייפה מלשקר לעולם על מי אני, 

עייפה מלהתאים את עצמי להמון. 

עייפה מלרצות ולרצות 

עייפה מניסיונות

עייפה מכישלונות 

עייפה מכוונות

עייפה מדעות קדומות

עייפה מעלבונות

עייפה ממחשבות

עייפה מלשלוט...

בעצמי.

אני עייפה... 

הרבה זמן לא היה לי דאדי, אחד כזה שדואג ושומר, מחנך ומעניש, אוהב ומעריך. 

אני לעולם לא אשכח את הדאדי שהכריח אותי לאכול תפוח חתוך, כשאני עירומה על הברכיים, כי הוא ידע שאני לא אוכלת מספיק פירות וירקות.

אני גם לא אשכח את הדאדי הראשון, זה שנתן לי להרגיש שזה בסדר למצוץ אצבע כשאני עצובה במיוחד, שזה בסדר לישון עם הדובי שלי, גם אם הסביבה אומרת לי שאני כבר גדולה מדי לדובון.

אני מתגעגעת לתחושה הזאת. לביטחון, לחוסר השיפוטיות, לחום והאהבה.

לאחרונה, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר נשאבת לליטל ספייס, רואה סדרות מצוירות מהילדות שלי, מתכרבלת לשינה עם בובת הנמר שלי, מרגישה מחנק ובכי מהדברים הקטנים ביותר...

הלוואי והייתי יכולה להסביר לאנשים, לבני זוג, לפוטנציאלים, מה אני צריכה אבל דווקא אז כל המילים בורחות לי...

ומי שלא מגיע מהעולם שלנו, מהיקום המקביל הזה שנקרא עולם הקינק, לעולם לא יבין באמת... 

קראתי איפשהו ציטוט שאומר: 

"השקטות ביותר הן אלה שגונחות הכי חזק"

זה נשמע לי דיי מדויק, מניסיון😉

מחשבות? 

What is bdsm all about to me? 

It's about taking and giving. 

Taking trust and giving consent. 

Taking pleasure and giving pain. 

Taking control and giving peace. 

Taking responsibility and giving praise. 

Taking domination and giving submission. 

Freely, fully, truly. 

אני כל כך הרבה הגדרות אפשריות...

דתייה

גרושה

נשלטת

קטנה

פנסקסואלית

מלאה 

צפונית

גבוהה

אבל אני עוד כל כך הרבה... 

סקרנית

אוהבת

ביישנית

מעניינת

חוצפנית

מופנמת

אינטליגנטית

הלוואי שיש בעולם הזה מישהו שיכול להכיל את כל ההגדרות האלה לטווח ארוך ועדיין לתת לי להיות מי שאני... 

זאת שאלה נהדרת...
שחרחורת, שמנמונת
מנסה למצוא את מקומי בעולם
מחפשת, מסתקרנת
אוהבת לרצות את כולם
מטר 75 כשאני לא על הברכיים
דתיה, אבל לא כמו שמצפים
מעניינת, למי שבאמת מנסים.
גרושה מבחירה שנעשתה לטובתי,
רוצה למצוא משהו אמיתי.
אני לא אדם של סטוץ, לא של רגע, לא של "סתם".
אני אדם של קשר, של קרבה, אהבה, וכניעה גם.
רוצה אדם שייתן לי את השקט הפנימי,
מערכת ארוכה של אמון וכבוד, יחס רציני.