במהלך המלחמה הזאת הבנתי משהו.
בהיותי לבד, כשבן הזוג במילואים, כשכל מה שמשרה עליי ביטחון מחוץ להישג ידי, כשהארץ והעולם כולו בכאוס מוחלט לי הייתה הארה.
אני צריכה לשהות בעולם הזה של הבדסמ. הוא תמיד היה ותמיד יהיה הרוגע שלי, תמיד יהיה המקום הנעים בלב ובנפש. ואין לי אותו ביום יום, אין לו אותו אפילו לעיתים נדירות. הדרך היחידה שלי לחוות אותו, מלבד הפעמים שאני שוקעת בליטל ספייס שלי עם עצמי לבדי, היא דרך כאן. היא דרך הקריאה, היא דרך הקנאה, דרך המציצנות הקטנה שמתאפשרת כאן.
ולכן חזרתי הנה, אחרי זמן רב כל כך. הקנאה הזאת, במי שיש להם את הכל, היא הדרך המזוכיסטית שלי להרגיש את זה שוב, להרגיש את הכאב שאני צריכה.
אז האם אני עוזבת את עולם הקינק? פיזית, עזבתי אותו מזמן, אי אז עם השולט האחרון שלי לפני כמה שנים טובות. אבל מנטלית? הוא תמיד יהיה כאן.
נפשית, הילדה הקטנה הזאת תמיד תרצה דאדי. אז אסתפק בלקנא במי שיש לה.
