כל מה שחשבתי שאני יודעת על החיים האלה ועל בדסמ ועל התמסרות טוטאלית ויחסים בין גברים ונשים, בטל בשישים כשאני עומדת מולו, כמו האגו שלי, כמו הכבוד העצמי שלי, כמו המוח שלי. זה לא סתם שהוא מדייק איתי ומדייק אותי בכל פעם מחדש, זה לא סתם שכל הדברים הקבועים הופכים פתאום לזמניים במקרה הטוב, חסרי משמעות במקרה הרע; למשל השם שלי - לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו, ההורים שלי עשו עבודה לא משהו, אז הוא שיפר ושפצר, את סתומה, כל כך סתומה שאי אפשר לקרוא לך בשם אחר.
אז כבר שנה וקצת שאני סתומה.
כלומר, אני סתומה מאז שנולדתי,
אבל הזמן במחיצתו רק מחמיר את המצב,
ולכן אני סתומה לא רק בהגדרה - זה השם שלי, סתומה. היי סתומה, ביי סתומה, לילה טוב סתומה, שוב לא הבנת סתומה, שוב את מפשלת, סתומה, לא את לא יכולה לאונן, סתומה.
זלדה מתהפכת בקברה.
וגם אצלי הדברים קצת מתהפכים, קצת מתערבבים.
הגבר הזה הוא מערבל הבטון של חיי.
ככה, את כל מה שאני מכירה, הוא הופך לעיסה.
בעיקר אותי.
בכל פעם שהוא קורא לי בשם שלי, בשם שהוא נתן לי, זה כמו לקבל מכת חשמל קצרה ומזוקקת בכל ההשפלות שאי פעם האכיל אותי בהן, והוא האכיל. ממש האכיל, ממש הרבה. בכל פעם שהוא קורא לי בשם שלי אני פוגשת את הרצפה מטווח קצת יותר קטן ומרגישה בתחתונים את המוח שלי נוזל ונוזל ונוזל.
בכל פעם שהוא אומר את השם שלי, הוא מוחק לי הכל. סדרי עדיפויות, רצונות, אמיתות מוחלטות, הכל פשוט מחוק. בכל פעם שהוא אומר את השם שלי הוא טוען אותי באנרגיה בלתי נדלית שרק רוצה לרדת, רק להתמסר, רק להיות שייכת לו, רק שישתמש בי. עוד ועוד ועוד ועוד.
