סתומה נצחית בראש צלול

כמה הייתי רוצה שיוסיף מילות שייכות לכינויים שהוא מדביק לי.

סתומה שלי,

מטונפת שלי, 

נעל בית שלי,

חזירה שלי,

חור תחת עלוב שלי.

אבל הוא לא מוסיף.

הוא כן מזכיר לי תמיד, טוב טוב, שאני אף פעם לא אהיה שלו.

לפעמים, כמו אבא ממש טוב, הוא מספר לי סיפורים לפני השינה על גברים סאדיסטיים ונשים אמיתיות. הוא מספר לי סיפורים על אהבות ישנות שהזמן עוד לא מחק. על מכות. על אלימות שאפשר ורצוי לקנא בה, על דברים שעשה באחרות לעיני אחרים. הוא לא מחסיר פרטים, הוא מראה לי טוב טוב את כל מה שאף פעם לא יהיה שלי. 

אני קוראת כל מילה בשקיקה. מרשה לעצמי להסחף בדמיון. אני פורמת מוסכמות והתנגדויות ומלקקת את כל הנקודות המדממות מהפצעים שהוא חורט בי. אני נותנת לקנאה לעשות בי, ונותנת לכאב לסחוף אותי. אני מסתכלת עמוק בעיניים לכל מה שאף פעם לא יהיה שלי, אני מרגישה את היד שלו בתוכי, לשה חזק חזק את הקנאה, את הנחיתות. 

הוא נמצא כאן בשביל לשתול לי פנטזיות בראש, להצמיח אותן, לטפח אותן, ואחר כך לכרות לי אותן בלי רחמים ולהשאיר במקומן כאבי פנטום. הוא כאן בשביל להניח בראש שלי פנטזיות ואז להוריד אותן בזו אחר זו במפולת מתוזמנת לתפארת כמו דומינו ראלי כשהוא מחזיק לי את העפעפיים למעלה, מזריק לי פנטזיות ומציאות לסירוגין, דואג שאשאף להיות למטה מתחתיו, ולהרחיק ממני את הלמטה הזה כל פעם עוד קצת. 

אני צריכה את זה ככה.

אני צריכה קנאה שחורכת את הלב ומכווצת את הכוס, כיווצים סדירים, מונוטונים, פועמים כמו לב שבור.

אני צריכה פנטזיות שמגיעות בקונפיגורציה של רסיסים בלתי ניתנים להדבקה.

אני לא שייכת לו,

אבל וואו כמה שהייתי רוצה.

אני לא שייכת לו,

אבל איכשהו,

אני כבר מזמן מזמן לא שייכת לעצמי.