״אתה מרשה לי לצפות בזה שוב?״
״כן סתומה. אני מרשה לך״.
--
אני לוחצת פליי ומולי ניצבת דמות מוכרת. היא מחזיקה את הנייד קרוב לפנים, מסתכלת בעיניים גדולות למצלמה ומציגה את עצמה - ״אני סתומה״. חיוך קטן מתעקם על שפתיה וממנו היא מתחילה לרסס שצף דיבור טעון בכדורים של מזוכיזם טהור בניחוח אבקת שריפה של טוטאליות מוחלטת.
השפתיים שלה זזות בבטחון רב, היא מאוד משכנעת, מאוד יודעת מה היא רוצה. היא מדברת למישהי שהיא לא מכירה. מסבירה קצת על עצמה.
״...אני צריכה שיאהבו אותי, זה מאוד חשוב לי שיאהבו אותי, אני מוכנה ללכת ממש רחוק כדי שיאהבו אותי. זה בכלל לא משנה מי ומה, העיקר שאקבל יחס ותשומת לב, זו גם לא חייבת להיות תשומת לב חיובית, אני סתומה, אני לא מבחינה בין הדברים. אם מישהו מתייחס אליי, משמע הוא אוהב אותי. גם אם הוא דורך לי על הראש. גם אם הוא מתיישב לי על הפנים....״
אחר כך היא מספרת על דברים שהיא אוהבת, דברים שעושים לה נעים. אני מקשיבה לכל מילה, ולא מפסיקה להרטיב.
״אני אוהבת להתחבב על אנשים קודם כל דרך הלשון. אני גם אוהבת כשהפה שלי עסוק, זה יכול להיות בדיבורים אבל עדיף שלא, כי אני סתומה, אז אני מלקקת במקום. אני ממש אוהבת ללקק (: במיוחד תחת. יכולה שעות. אני רק צריכה שיסכימו לי לבוא ערומה ולהוציא לשון, אני ממש שמחה כשנותנים לי לעשות את זה.״
והיא כל כך סתומה. נשמעת ונראית כמו סתומה, מבט חלול לחלוטין. מבט שאומר - אין אף אחד בבית. אין שום דבר במבט שלה, ממש ריק מוחלט. רק ניצוץ קטן בולט וניכר בתוך הריק הזה, ניצוץ שנדלק כשהיא מדברת על ליקוקי תחת. כאילו שזה הדבר הכי מדהים בעולם, כאילו כל תמצית האושר הקיומית טמונה ברגע הזה שהלשון שלה פוגשת תחת. והיא ממשיכה, בשצף בלתי נלאה, לספר על דברים שהיא אוהבת:
״אני גם אוהבת לחטוף. כשאני חוטפת אני בוכה הרבה, אבל זה בסדר, אני ממש צריכה ככה. אני מרגישה מאוד חשובה כשמוציאים עליי תסכול וזעם וסאדיזם, ככה זה, במקום להיעלב ולהתרחק, זה רק גורם לי להתקרב. אמרתי לך שאני סתומה (:״
היא מסיימת בקריאה נרגשת לאישה שהיא לא מכירה. היא לוקחת פאוזה דרמטית כדי לבלוע רוק ומבקשת, ״בבקשה תכאיבי לי״, היא אומרת לה, ״בבקשה תסכימי להכאיב לי. בבקשה תסתכלי על הפרצוף שלי ותראי כמה הוא דורש סטירה - לפחות אחת - רצוי רצף של עשר, חמש עשרה, חמישים״ - היא אומרת ומגישה למצלמה לחיים אדומות מבושה.
---
״אז מה חשבת על הסרטון? מה חשבת כשראית אותך?״ - הוא שואל, ואני נזכרת שהסתומה הזאת היא אני.
זה הסרטון שלו. הוא הסביר לי טוב טוב, שזה הסרטון שלו, ושאני צריכה לבקש רשות לצפות בו.
כל פעם.
אני כל כך מחוקה בסרטון הזה, כל כך אין אותי, אין לי מושג לאן הלכתי, איפה אפסנתי את המכלול הזה של כל מה שמרכיב אותי והצלחתי להשאיר רק את הסתומה המריירת המזוכיסטית לקקנית התחת. אין לי שמץ של מושג איפה הייתי בסרטון הזה, אין לי מושג איך הפחד לא השתלט עליי כשצילמתי את זה, הרי הייתי בפאניקה מוחלטת. לומר את הדברים בקול רם זה לא כמו לכתוב, ומה שנשפך ממני בהקלדה קוסמית לא עובד באותה הצורה באופן ווקאלי.
אבל מסתבר שכן.
זה מביך אותי לצפות בזה, אני אומרת לו.
״את מביכה ברמות, סתומה ברמות ופתטית ברמות״ הוא אומר לי. ״והסרטון הזה, זו את. זה כל כך את. ואני הסתכלתי עלייך, וראיתי אותך, והקשבתי לך חמש דקות רצוף מדברת ומדברת על כמה את סתומה וכמה את צריכה שיכאיבו לך. תתפללי שהסרטון הזה יעשה את העבודה, תתפללי שהיא תסכים״.
למה זה מרטיב לי להסתכל על עצמי? אני שואלת אותו.
״כי את חתיכת חזירה נרקסיסטית״, הוא נאנח, ״ואת כל כך צריכה שיראו אותך. והסרטון הזה, כל כך מראה אותך״.
---
בלילה לפני השינה אני מצחצחת שיניים, מגרגרת עלבונות שנאלצתי לבלוע במהלך היום. הוא נותן תוקף לכל הסיוטים שלי, מאיר בפרוג׳טורים עוצמתיים את כל מה שלא בסדר אצלי. ובכל זאת משהו בי כל כך מרוצה. כל כך זקוף. כמו פרימה בלרינה שירדה מהבמה אחרי שהאורות כבו, אני מסירה את הפוינט שוז ואת הקוקו המהודק. זה בכלל לא משנה שאני לא בלרינה, יותר דומה לרקדנית פלסטיק בתיבת נגינה שמסתובבת סביב עצמה, שאין לה זכות קיום כשהתיבה סגורה. זה לא משנה. זה גם לא משנה אם היא תסכים להכאיב לי אחרי שתראה את הסרטון. אני ממש מקווה שכן, אבל פתאום זה נראה לי זניח; משהו בי מתמלא אושר חמים מהמחשבה שלרגע הוא פתח את התיבה הזאת, הסתכל עליי קרוב קרוב, נתן לי לרקוד מולו רגע, רגע אחד לפני שסגר בפעם המי יודע כמה את התיבה.
כל האורות כבויים ורק אני במיטה, זורחת. בלרינה מפלסטיק, עם חיוך של סתומה.
