הוא ממלא אותי עד אפס מקום ברעל שלו, או כמו שאני מעדיפה לקרוא לזה, בממתקים שלו. ממלא אותי עד אפס מקום. אני כל כולי שוקולדים, סוכריות קופצות, צמר גפן מתוק וקצפת - מסתובבת בעולם בSUGAR RUSH היסטרי. בזכותו יש לי כוח לעשות הכל, להיות כל מה שאבחר, ואני בוחרת, כל פעם מחדש בוחרת, להיות השטיח שעליו הוא מנגב רגליים לפני שהוא נכנס הביתה ומשאיר אותי בחוץ.
גדול עליי בכל כך הרבה מידות, נפשית, פיזית, רגשית, רוחנית, אינטלקטואלית, מנטלית, קוגניטיבית, התנהגותית - גדול עליי כל כך כל כך, הוא מצליח להדחק לתוכי, לפעמים באלימות ברוטאלית, לפעמים בדיפוזיה עדינה, אנרטיבית והרמונית. ככה או ככה, רוב הזמן הוא ממלא את כל כולי.
ואחרי שהוא ממלא אותי, הוא תולה אותי הפוכה וחובט בי כאילו הייתי פיניאטה במסיבת יום הולדת של ילדה שחוגגת ארבעה חורפים בפארק הלאומי ברמת גן. בתמורה, כל מה שאני צריכה לעשות זה להחזיק. לדאוג ששום דבר לא יזל מהצדדים, שלא יקרה מצב שמשהו משפריץ החוצה. התפקיד שלי הוא להחזיק את כל מה שהוא שם בי, לא משנה כמה כבד לי, כמה מלא לי, כמה תיכף מתפוצץ לי - אני חייבת להשאר תלויה ואסופה, שלא יפול ממני שום דבר.
מותר להתנדנד, אסור ליפול.
גם כשהוא אומר לי שאני והשטיח בכניסה לבית שלו זה שמים וארץ - השטיח לא צריך להתחנן שינגבו עליו רגליים, ואני לגמרי כן. או שהשטיח טוב מספיק בשביל שינגבו עליו רגליים, ואני לגמרי לא. גם כשהוא מדגיש בפני שוב ושוב את חסרונותיי הרבים, פנימית וחיצונית. גם כשהוא מסביר לי שהתחת שגידלתי בזמן האחרון, גדול מדי בשביל להכנס בפריים של המצלמה כשאני מאוננת מולו על ארבע - גם את זה הייתי צריכה להחזיק, אבל דווקא את זה, לא הצלחתי.
שברתי את הכלים, אמרתי די, אמרתי ביי.
קרסתי תחת כובד התחת של עצמי, נקרעתי, התפזרתי על הרצפה. אף אחד לא בא לאסוף את הממתקים שנפלו ממני. נשארתי מולו, ערימה של קרעים, ערומה של קרעים, ומיליון ממתקים שנותרו על הרצפה, נמסים וגוססים לאט מדי, בשמש שקרנית מדי, בתוך ניירות צלופן מרשרשים.
