סתומה נצחית בראש צלול

1. אני מאוננת כפייתית ואובססיבית.
2. אני שפוטה של הדגדגן שלי. בסוף הוא הג׳וקר שגובר על השכל ועל הלב ואפילו על תחושות הבטן.
3. הדגדגן שלי דיקטטור ומחליט הכל לבד. אני רוצה לחיות בגוף דמוקרטי שבו יש לי זכויות.
4. אני מכורה לגמירות כאילו החיים שלי תלויים בזה.
5. אני לא רגועה כשאני מרטיבה.
6. כשאני קצת מרגישה דברים למטה, זה מוריד לי אייקיו ואני לא מבינה מה אומרים לי.
7. אני כל הזמן מחפשת להתחכך בדברים.
8. כשאני גומרת אני רק רוצה לגמור עוד ועוד ועוד.
9. הדגדגן שלי גורם לי לרגרסיה לגיל 4 ומונע ממני להתנהג כמו אישה בוגרת.
10. הגיע הזמן שאני אלמד לגמור כמו גדולה, ולא מהחתיכת בשר הזערורית מיותרת ואינפנטילית הזאת, אלא מבפנים, מהחור בפנים.

—-
אין לו כוח וסבלנות לעובדה שאני תמיד כל כך חרמנית וחושבת מהכוס. זה מתיש לדעתו הצודקת, כי צריך להסביר לי כל דבר מאה פעם כי אני לא מבינה כלום.
והוא גם הסביר לי פעם שאני גומרת כמו תינוקת עלובה, מהדגדגן ולא מהבפנים של הכוס. ותמיד כשאני גומרת, ולא משנה כמה הוא יהנה ויעמיד לו לראות אותי גומרת, מתישהו יגיעו העלבון והבוז והוא יסנוט בי שאני פתטית ולא יודעת לגמור כמו אישה אמיתית.
אז התחננתי שהוא יקח לי את האוננות ויחליט בשבילי מתי ואיך לאונן ולגמור כדי לנהל את זה, כי ברור שאני לא מסוגלת. ולמזלי הטוב הוא הסכים. הבעיה היחידה שאני כל חמש דקות מבקשת לאונן וכאמור, אין לו סבלנות אליי. אז זה תמיד לא, ובערך אחת לשבועיים זה כן, ובין לבין אני כל כך חרמנית וכל כך נואשת והוא כל כך משפיל אותי על זה, מה שהופך אותי ליותר חרמנית ויותר נואשת.

והוא משתגע מהגרידיות, מכמה שהצרכים שלי מנהלים אותי, מזה שאני כל כך כפוית טובה וכל כך חייבת וכל כך לא רואה בעיניים וכל כך לא חושבת בהגיון כשאני רטובה, ושכל מה שמעניין אותי זה לאונן ולגמור.
 
ותמיד כשאני כבר ממש רטובה וממש נהיית עוד יותר סתומה מהרגיל, הוא אומר לי, למה שלא נוריד לך כבר את הדגדגן וזהו? זו חתיכת בשר כל כך מיותרת, יהיה לך טוב יותר בלעדיה. בהתחלה הזדעזעתי מהאקט הברברי והאלים והברוטאלי והחולני הזה. אבל איכשהו הוא גרם לזה להשמע ממש הגיוני, והוא גם הבטיח לי שנעשה מסיבה, ושאני אגמור מול כולם, גמירה אחרונה, ושהוא יהיה ממש ממש גאה בי ושאם אני לא אעשה מזה דרמה, הוא גם יתן לי מדבקה. תוך חמש דקות מצאתי את עצמי מריירת על האקט הברברי הזה כל כך חזק, ששלחתי לו רשימת תחנונים וסיבות למה הוא חייב חייב להוריד לי אותו, והוספתי גם בבקשה, ויפה שעה אחת קודם, וישבתי וממש ממש קיוויתי שהוא יאהב את הרשימה ויסכים לעזור לי קצת ולהוריד לי אותו. עניין של שניה וחצי, זה לא סיפור בשבילו.
—
ואיכשהו, אני כזאת בובה על חוט שלו, שבסוף אני תמיד מוצאת את עצמי עוברת במהירות הבזק מ״בבקשה לא״ ל״בבקשה כן״.